קבלת הפנים של גיבור
כאשר קלן, ליריאל וטוראק חזרו לעיר, הם התקבלו בשמחה רבה. אורות חגיגיים האירו את הרחובות, ומדוזות זוהרות ריחפו במים, יוצרות כיפה מנצנצת מעל הכיכר המרכזית. צחוק, שירים וקריאות שמחה מילאו את החלל. העיר התעוררה לחיים אחרי הימים החשוכים של חוסר ודאות, וקלן הפך לסמל התקווה שלה.
חגיגה לכבוד שומר התהום
בכיכר המרכזית, שם התאספו כל תושבי העיר, צעד קדימה זקן העיר, אילן. קולו העמוק והיציב הדהד במים.
“קלן,” הוא החל, מרים את ידו, “הראית אומץ וכוח שמעבר לדמיון. לא רק שהצלת את עירנו, אלא שהוכחת שאתה ראוי להיות שומר התהום. היום אנו חוגגים את מסירותך!”
הקהל התפרץ במחיאות כפיים ובקריאות שמחה. קלן, שעמד לצד ליריאל וטוראק, חש מערבולת של רגשות בתוכו. הוא היה שמח שהעיר בטוחה, אבל ידע שחייו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
התושבים ניגשו אליו עם ילדיהם, מביעים את תודתם. חלקם העניקו לו מתנות סמליות—קישוטי אלמוגים, פנינים נדירות וצדפות זוהרות.
“תודה לכם,” אמר קלן, מקבל את המתנות עם חיוך קל. אך מבטו העמוק רמז על חיפוש אחר תשובות שאף אחד לא יכול לתת לו.
שיחה עם ליריאל
כשהחגיגה הגיעה לשיאה, קלן התרחק לאחת הסמטאות השקטות יותר. ליריאל, שמה לב להיעדרותו, הלכה בעקבותיו. היא מצאה אותו יושב ליד מפל קטן, שבו האור ריצד בעדינות על פניו.
“למה אתה כאן, קלן?” היא שאלה ברכות, מתיישבת לצידו.
“אני… אני מנסה להבין,” הוא השיב, מביט במים. “כל זה מרגיש כל כך מוזר, ליריאל. אני מרגיש את השמחה שלהם, אבל לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שאני כבר לא שייך לעצמי.”
היא הביטה בו בחמלה.
“לב האוקיינוס שינה אותך, קלן. הפכת ליותר מאדם. עכשיו אתה חלק מהים עצמו. זה לא רק מתנה, אלא גם אחריות.”
הוא הנהן, אבל הבעת פניו נשארה רצינית.
“אני לעולם לא אוכל לחזור לחיים שהכרתי. עכשיו אני שומר. זה נשמע מרשים, אבל המשמעות היא שכל חיי מוקדשים לאוקיינוס.”
ליריאל חייכה.
“וזה דבר יפה. לא נבחרת סתם כך. כולנו מאמינים בך.”
להבין את תפקידו
למחרת, אחרי שהחגיגה הסתיימה, קלן התחיל להסתובב בעיר. תושביה הרגישו בטוחים יותר, בידיעה שהם מוגנים על ידי שומר עוצמתי כל כך. אבל קלן הבין שלב האוקיינוס הוא לא רק מקור כוח—הוא גם אחריות עצומה.
הוא בילה את היום בשיחות עם התושבים, עוזר להם לשקם אזורים שנפגעו ולחזק את מערכות ההגנה. הקשר שלו לאוקיינוס התחזק. הוא הרגיש כל זרם, כל רטט, כאילו האוקיינוס עצמו מדבר אליו.
כשהוא חלף ליד אחת הסדנאות, פנה אליו נער ים צעיר בשם איירון.
“קלן!” קרא הנער, מרים חפץ קטן עשוי אלמוגים. “הכנתי את זה בשבילך.”
קלן לקח את המתנה—דמות מגולפת של גל אוקיינוס.
“תודה, איירון. זה יפהפה.”
הנער חייך.
“עשית בשבילנו כל כך הרבה. עכשיו אתה המגן שלנו.”
המילים הללו נגעו ללבו של קלן. הוא הבין שכעת תפקידו חורג מעבר להגנה על העיר. הוא הפך לשומר האיזון בכל האוקיינוס.
מחשבות על הקרבה
מאוחר בערב, קלן ישב על קצה מגדל, מביט בכוכבים מבעד למעמקי המים. טוראק עלה להצטרף אליו, גופו העצום בקושי נכנס לפלטפורמה.
“אתה חושב על מה שמצפה לך?” שאל הקרקן.
“כן,” הודה קלן. “אני יודע שאני כבר לא שייך לעצמי. אבל זה מרגיש נכון. אני מרגיש שזו הגורל שלי.”
טוראק הנהן לאט.
“זו לא רק אחריות, קלן. זו כבוד. הפכת לגשר בין האוקיינוס לכל היצורים שבו. אבל זכור, אתה עדיין בן אדם. אל תשכח מי אתה.”
קלן חייך.
“תודה, טוראק. המילים שלך תמיד עוזרות לי.”
פרק חדש
העיר מצאה שקט, אבל קלן ידע שעוד אתגרים רבים מצפים לו. האוקיינוס היה עמוק ומלא סודות, והקשר שלו ללב האוקיינוס רק התחיל להיחשף. הוא חש שדרכו תהיה ארוכה ומלאה בתגליות, אבל עכשיו הוא ידע שהוא מוכן לכך.
תושבי העיר קראו לו שומר התהום, והוא קיבל את התפקיד בכבוד. לבו נמלא בהחלטיות, והוא הבין שכוחו הוא לא רק עול, אלא גם ייעודו.
