לילה שקט עטף את העיר התת-ימית. רק האור הקלוש של גחליליות הים נצנץ לאורך הרחובות, ויצר אשליה של שמיים זרועי כוכבים מתחת למים. במרכז המקדש העתיק, ישב קאלן על רצפת אבן חלקה, מוקף באבני האיזון. אורן רטט בעדינות, כאילו מסונכרן עם נשימתו.
הוא עצם את עיניו והתמקד, מאפשר למחשבותיו להתפוגג אל תוך המדיטציה. האבנים שידרו רטט – אותות מפינות האוקיינוס העמוקות ביותר. אלה לא היו מילים, אלא תחושות: לחישת הזרמים, הדהוד של האדמה הנעה, ורעידות מדאיגות שאי אפשר היה להתעלם מהן.
סימנים מדאיגים
לפתע, קאלן הרגיש שהמרחב סביבו משתנה. לנגד עיניו הפנימיות הופיעו דימויים: סדקים עמוקים בקרקעית האוקיינוס, שמתוכם בקעו הבזקי אור מוזרים. האדמה סביבם נסדקה, כאילו משהו עצום ניסה לפרוץ החוצה. זרמי המים, שבדרך כלל היו חלקים והרמוניים, התערבלו במערבולות כאוטיות.
הוא פקח את עיניו בחדות, לבו פועם בחוזקה. אבני האיזון זהרו כעת בעצמה רבה יותר, אורן מרצד בגוונים מטרידים.
“ליריאל,” הוא קרא, קולו רועד אך נחוש.
שותפתו, ששמרה בקרבת מקום, נכנסה מיד לחדר. כשראתה את הבעת פניו של קאלן, היא קימטה את מצחה.
“מה קרה?”
“סדקים,” הוא השיב, מתרומם על רגליו. “במעמקי האוקיינוס, הקרקע עומדת להתפצל. אני מרגיש את זה. זה כאילו משהו עתיק מתעורר – משהו מסוכן.”
המועצה מתכנסת מחדש
בבוקר שלמחרת, קאלן כינס את מועצת השומרים. האווירה באולם הייתה מתוחה. אבני האיזון, ששכבו על השולחן המרכזי, נצנצו והטילו השתקפויות על פניהם של הנאספים.
“הרגשתי סדקים במעמקים,” פתח קאלן. “הם מתפשטים. אם לא נמצא את המקור שלהם, כל המערכת האקולוגית שלנו עלולה להתמוטט.”
אקורת’, הקרקן האדיר, קימט את מצחו:
“סדקים בקרקעית הים? זה יכול להיות קשור לכוחות עתיקים. אבל למה הם מתעוררים דווקא עכשיו?”
“אולי זה קשור לשינוי באיזון,” הציעה פלייתה, זרועותיה נעות בקצב מחשבותיה. “ייתכן שהאבנים משפיעות לא רק על המים אלא גם על האדמה.”
מירנה, נציגת הצללים, הוסיפה בשקט:
“אם זה נכון, עלינו להתכונן לגרוע מכל. כוחות עתיקים יכולים להיות לא רק הרסניים אלא גם בעלי תבונה.”
קאלן הנהן, עיניו סוקרות את פני הנוכחים.
“עלינו לצאת למסע. האבנים יכוונו אותנו למקורות הסדקים. נגלה את הסיבה שלהם ונעצור זאת לפני שיהיה מאוחר מדי.”
המסע מתחיל
המועצה הסכימה, ובמהרה הצוות היה מוכן לצאת לדרך. ליריאל החזיקה מפה עתיקה של האוקיינוס, שעודכנה בעזרת אבני האיזון, שכעת הפיצו אור קלוש שהורה על הכיוון. אקורת’ ופלייתה התנדבו להצטרף אליהם, כל אחד מהם מביא את יכולותיו הייחודיות למשימה.
יעדם הראשון היה בקצה הדרומי של האוקיינוס, באזור הידוע כ”תהום הצללים”. זה היה מקום עטוף באגדות על ישויות עתיקות שעזבו את העולם הזה לפני אלפי שנים.
“כאן מתחילים הסדקים,” אמר קאלן, מצביע על המפה. “אם נוכל להבין מדוע הם מופיעים כאן, ייתכן שנמצא דרך לעצור אותם.”
תהום הצללים
כשצוות הגיע לתהום הצללים, המים סביבם הפכו כבדים וסמיכים, כאילו הטבע עצמו מתנגד לנוכחותם. אור בקושי חדר לעומק האפל, והדממה נקטעה רק על ידי צלילים רחוקים, דומים להדהוד עמום.
קאלן עצר, מרגיש שהאבנים מתחילות לפעום. לפתע הופיע לפניהם הסדק הראשון. הוא היה עצום, יורד לעומקים אינסופיים. מתוכו בקע אור מוזר, דומה להבהוב של כוכבים רחוקים.
“המקום הזה חי,” לחשה ליריאל.
“לא,” תיקן אותה אקורת’. “המקום הזה גוסס.”
קאלן התקרב בזהירות, לבו כבד בתחושת סכנה. הוא הניח אחת מאבני האיזון על קצה הסדק, מקווה שזה יעניק להם תשובות.
האור שקרן מהאבן ומהסדק החל להתמזג, ובאותו רגע הדהד רעש עמוק ברחבי התהום, מהדהד סביבם. הצוות קפא במקומו, מתכונן למה שהסדק עשוי לחשוף.
