|
Audio version of Jacklyn Taylor Stories
Getting your Trinity Audio player ready...
|
החום של ערב השמש צובע את השמיים מעל רושפורד בגוונים זהובים חמים. ג’ק ישב מול המחשב בבית של קארל, בוחן בקפידה את פרוטוקולי “דילה”. קארל ישב לא רחוק, ליד השולחן, מחזיק כוס קפה ומחמיץ מחשבות על הצעדים הבאים. העבודה התבצעה עד הקצה, היה צורך לא רק לעצור את “דילה”, אלא גם לעשות זאת כך שלא יהיה אפשר להשתמש בפוטנציאל שלה בעתיד.
— אני כמעט מסיים עם ניתוח הפרוטוקולים, — אמר ג’ק, לא מסיר את המבט מהמסך. — אנחנו צריכים לא רק להקפיא אותה, אלא גם ליצור הגנה כזו שלא יוכל להפעיל אותה אף אחד ללא אישור מ-MI-6.
קארל הנהן לאט, שותה מכוס הקפה.
— זה הגיוני. אבל, ג’ק, אתה מבין שגם הגנה כזו היא פתרון זמני? מישהו עדיין ינסה לעקוף אותה.
ג’ק לקח נשימה עמוקה, סוגר את המחשב הנייד.
— כן, קארל, אני מבין. לכן כל הנתונים, כולל הדיסקים הקשיחים, צריכים להישלח ללונדון. שם הם יהיו תחת שמירה חזקה. עשינו כל מה שיכולנו כאן ברושפורד.
קארל קם והתקרב לג’ק, פניו מביעות רצינות ועייפות קלה.
— אתה יודע, ג’ק, המשימה הזו… היא הראתה לי שאני עדיין יכול להיות מועיל. אבל זה לא שלי. אני קצין במילואים. העבודה במסעדה — זה מה שאני רוצה לעשות.
ג’ק הביט בו עם חיוך קל.
— עשית יותר ממה שכולם ציפו. בלי אתה, לא היינו מצליחים.
קארל חייך, מניח יד על כתפו של ג’ק.
— תודה. אבל עכשיו תורך. סיים את זה.
העבודה על הקפאת הפרוטוקולים נמשכה כמה שעות. ג’ק וקארל בדקו כל שורה בקוד, כדי להיות בטוחים שהמערכת לא תוכל להיות מופעלת מחדש. קארל רשם דוחות, מתעד בקפידה כל צעד במבצע.
כאשר השורות האחרונות בקוד הוזנו, המערכת שלחה אות להצלחה בהקפאה. המסך כבה, והשאיר רק את האינדיקטור המהבהב של העבודה שהושלמה.
— זהו, — אמר ג’ק, נשען לאחור בכיסא. — עכשיו הכל תלוי בלונדון.
קארל שם את התיק עם הדוחות על השולחן.
— מחר אני אסיע את זה למחלקה באופן אישי. ואתה, ג’ק, הרווחת קצת מנוחה.
ג’ק הנהן, מרגיש איך העייפות מתחילה להכות בגלים.
בערב, כל הצוות התכנס בסלון בבית של קארל. ליה, סם ואלי נראו תשושים, אך על פניהם היה מבט של הקלה.
— עשינו את זה, — התחיל ג’ק, מביט במי שהתכנסו. — דילה הוקפאה, הנתונים נשלחים ללונדון. עשינו את חלקנו.
ליה חייכה, נשענה קדימה.
— עכשיו אני סוף סוף יכול להתרכז בחיים חדשים. העבודה במסעדה לא הייתה מה שחלמתי עליו, אבל כאן מצאתי את מקומי.
סם חיבק את עלי בכתף, מבטו היה בטוח.
— ואנחנו עם עלי עכשיו חופשיים. תודה לכולכם על זה.
ג’ק הנהן, מרגיש את החום בלב מהדברים הללו.
— עשינו את זה יחד, — אמר. — כל אחד מכם תרם את חלקו.
בבוקר למחרת, ג’ק ודירק נפגשו בפארק, שם אהבו לטייל כשהם רק התחילו את הקשר ביניהם. האוויר היה מלא בריח פרחים, והקרניים של השמש פרצו מבעד לעלים, יוצרות אווירה שקטה. אבל השקט ביניהם היה חזק מדי.
ג’ק הרגיש שהשיחה הזו בלתי נמנעת, אך לא ידע איך להתחיל אותה. דירק נראה בטוח בעצמו, אך עיניו חשפו קונפליקט פנימי.
— ג’ק, — התחיל דירק, עוצר ליד אחת הספסלים. — אני חושב שאתה מבין למה רציתי לדבר.
ג’ק הביט בו, מרגיש שמשהו נשבר בתוכו.
— אני מניח.
הם ישבו על הספסל, ודירק, נמנע מלהסתכל על ג’ק, המשיך:
— חשבתי על זה הרבה, במיוחד אחרי הנסיעה ללונדון. קרייג… הוא חלק מחיי שאני לא יכול להתעלם ממנו. ניסיתי, אבל… הוא חשוב לי יותר מדי.
ג’ק שמע בשתיקה, מנסה לשמור את הרגשות תחת שליטה.
— אתה רוצה לומר שאתה חוזר אליו? — שאל בסופו של דבר.
דירק הנהן, קולו היה שקט, כמעט מתנצל:
— כן. אבל אני רוצה שתדע שמה שעברנו ביחד היה מיוחד. עזרת לי לראות שיכול להיות חיים אחרים.
ג’ק הנהן, מרגיש איך הכאב מתחיל להתחלף בתחושת קבלה.
— אני מבין. ויודע מה? אני שמח שנפגשנו. היית חלק חשוב בחיי.
הם ישבו בשתיקה, עד שהשמש החלה לשקוע מאחורי האופק. לפני שעזב, דירק חיבק את ג’ק, והפרידה הזו הייתה גם עצובה וגם משחררת.
החזרה למסעדה הפכה עבור ג’ק להסחת דעת מהדרמה האישית. קארל, ליה ועלי עבדו על פרויקטים חדשים, והאווירה במסעדה התמלאה במטרות ורעיונות חדשים.
— ליה, את נפלאה בניהול המקום הזה, — אמר קארל, צופה בה כשהיא מתאמתת את העבודה עם הצוות.
— תודה, קארל. המקום הזה הפך לבית שלי, — ענתה בחיוך.
עלי עזר לליה בארגון אירועים, ובין השניים התחיל להיווצר משהו יותר מחברות פשוטה. החיוכים הכנים והאנרגיה המשותפת שלהם עשו את המסעדה לא רק לעסק מצליח, אלא גם למקום שבו אנשים מוצאים זה את זה.
בלילה, סם גשה אל ג’ק, שישב ליד הדלפק, חושב על העתיד הקרוב.
— ג’ק, אפשר לדבר? — שאל סם, קולו היה מעט נרגש אך בטוח.
ג’ק הנהן, בתנועה הזמין את סם לשבת.
— אני מקשיב לך.
סם הביט בו, פניו הראו רצינות.
— הרבה זמן רציתי להגיד לך את זה, אבל לא ידעתי איך. אני… אני מרגיש משהו כלפיך. זה יותר מחברות פשוטה.
ג’ק קפא, עיניו פגשו את עיניו של סם.
— אתה רציני?
— כן. אני מבין שעברת עכשיו פרידה, ואולי זה לא הזמן הכי טוב, אבל אני לא יכול יותר להסתיר את זה.
ג’ק הסתכל על סם זמן ממושך, פניו התרככו בהדרגה.
— אתה יודע, סם, הפתעת אותי. אבל, אני חושב, כדאי שננסה.
סם חייך, פניו האירו משמחה.
— אז אנחנו נוסעים יחד?
— כן, — ענה ג’ק. — שנינו צריכים משהו חדש.
הם לחצו ידיים, ואז סם משך את ג’ק לחיבוק בלתי צפוי.
הבוקר הביא עימו בהירות. ג’ק, קארל והצוות נפגשו בפינה מבודדת במסעדה, שם הוקמה תחנה זמנית לניתוח נתוני דיילה. ליה, עלי וסם, למרות עייפותם, הקשיבו בקשב רב לקארל שהסביר את התכנית.
— אנחנו לא יכולים להשמיד אותה לחלוטין, — התחיל קארל, מביט בדיסק הקשיח הקטן בידו. — אבל להקפיא את הפרוטוקולים ולשלוח אותה ללונדון זו האופציה הבטוחה ביותר.
ג’ק הנהן:
— זה הפתרון הנכון. רושפורד לא המקום שבו מידע כזה יכול להישאר.
ליה, שעבדה ליד קארל, הביטה בעלי, שהיה עדיין מעט חששני:
— עלי, הכל בסדר?
— כן, — ענה, מחייך. — פשוט קשה להאמין שזה מסתיים.
קארל הכניס את הדיסק בקפידה לשרת נייד, וג’ק החל בתהליך ההקפאה. על המסך הופיעו שורות קוד, מאשרות את הצלחת המבצע.
— גמור, — אמר ג’ק, נשען לאחור בכיסא. — עכשיו נשאר רק לשלוח את זה ללונדון.
קארל הנהן:
— אני אדאג לזה.
הערב האחרון שג’ק וסם בילו ברושפורד היה מלא באווירה חמימה. קארל ארגן ארוחת ערב קטנה במסעדה, והזמין רק את הקרובים ביותר.
— אני רוצה להגיד כמה מילים, — התחיל קארל, מרים כוס יין. — לעבוד איתכם היה מדהים. ג’ק, הראית מה זה להיות מנהיג אמיתי.
סם, ההתמדה שלך העניקה השראה לכולנו. וליה, הראית שאת מסוגלת להתמודד עם כל משימה.
כולם מחאו כפיים, תוך הרמת כוסות. ג’ק, מרגיש איך החום מתפשט ברחבה, קם:
— תודה, קארל. המסעדה הזו הפכה עבורנו לא רק למקום עבודה. היא הפכה לבית. אני יודע שכאן הכל יהיה בידיים בטוחות.
ליה חייכה, חובקת את קארל:
— נצליח.
עלי, שעמד לידם, הוסיף:
— זה לא הסוף, אלא רק התחלה.
בבוקר מוקדם, לפני שעזבו, ג’ק ודירק נפגשו בפארק. זה היה הפרידה האחרונה שלהם.
— אני לא רוצה לעזוב עם כעס, — אמר דירק, קולו היה שקט.
— וגם אל תעשה זאת, — ענה ג’ק, כשהוא משתדל לשלוט ברגשותיו. — אני מודה על כל מה שהיה בינינו.
דירק הנהן, עיניו מלאות תודעה:
— אני מקווה שתמצא אושר, ג’ק.
— אני גם מקווה את זה בשבילך, דירק.
הם חיבקו זה את זה בפעם האחרונה, וג’ק צפה בדירק נעלם מעבר לפיתול שבשביל.
סם חיכה לג’ק ליד הרכב. המטען שלהם היה מסודר בזהירות, ובעיניו של סם היה ניתן לראות התרגשות.
— אתה מוכן? — שאל, מחייך.
ג’ק הנהן:
— כן. קדימה.
הם נכנסו לרכב, וסם הדליק את המנוע. רושפורד נשאר מאחור, והדרך החדשה לפניהם.
— אנחנו נעשה את זה, — אמר סם, מביט בדרכים.
— אני יודע, — ענה ג’ק, מרגיש איך הלחץ של החודשים האחרונים מתחיל לעזוב אותו.
הרכב נעלם מעבר לאופק, משאיר מאחור את העיר ששינתה את חייהם.
לונדון קיבלה את ג’ק וסם עם משימה חדשה. עכשיו הם היו צוות, מוכן לאתגרים חדשים. ורושפורד נשארה המקום בו נולדו חברויות, אהבה ותחילתה של פרק חדש בחייהם. ג’ק וסם, אחרי חופשה קצרה, יצאו לאמריקה להתחיל את המשימה החדשה שלהם.
