סודה של הספר העתיק
קלן פתח בזהירות את אחד הספרים העתיקים שהונחו על שולחן האבן הענקי שבספרייה. כל דף, שנראה עשוי מחומר מוזר שהזכיר קשקשי דגים חלקים, זהר באור כחול קלוש. הכתבים שעל הדפים היו כתובים בכתב שאינו מוכר, אך ברגע שאצבעותיו של קלן נגעו בהם, הסמלים החלו כאילו להתעורר לחיים ולהדהד ישירות אל תוך מוחו.
“הספר הזה… הוא לא רק מכיל מילים,” הוא לחש, מביט לעבר ליריאל שעמדה בסמוך. “אני מרגיש את האנרגיה שלו, כאילו הוא מנסה להראות לי משהו.”
ליריאל, שנשענה על אחד העמודים האבן, התבוננה בו בזהירות ובסקרנות. “תהיה מוכן, קלן. הספרים האלה נושאים ידע, אבל הם לעיתים חושפים יותר ממה שאתה מוכן לקלוט.”
קלן נשם עמוק ואפשר לאצבעותיו לגלוש על הדפים. ברגע שנגע בסמל האחרון, תודעתו נשאבה לפתע לעולם אחר.
החזון הגדול
מול עיניו נפרשו תמונות מרהיבות. הוא ראה יצורי ים עתיקים – בני ים דקים עם זנבות קשקשיים מנצנצים, קרקנים ענקיים ששטו בזרמים בחן, ורוחות ים שהפיצו אור אתרי. כולם חיו בהרמוניה, עולמם היה מלא שלווה וזוהר.
על ראשו של שונית אלמוגים הוא ראה קבוצת שומרים עתיקים, דומים לו. הם החזיקו בידיהם חפצים שפלטו אור שדמה לזה של לב האוקיינוס. שומרים אלו היו מאוחדים במטרתם: לשמור על האיזון בין כל תושבי הים, למנוע סכסוכים והרס.
“הם כמוני…” קלן מלמל, בוחן את פניהם, מלאי הביטחון והנחישות. הוא חש את כוחם, אך גם את כובד האחריות שנשאו.
חושך והרס
פתאום, האור בחזון דעך, והעולם השתנה. ההרמוניה הפכה לכאוס: האוקיינוס סער באלימות, כמו חיה מפוחדת. קלן ראה כיצד התאווה לכוח קרעה בריתות שפעם היו חזקות. השומרים העתיקים, עיוורים לשאפתנותם, החלו להילחם זה בזה, שוברים את האיזון. קרבות פרצו במים, ערים טבעו לתהומות, ויצורים ענקיים נעלמו במערבולות של חושך.
אחד אחרי השני, הוא ראה את השומרים העתיקים נופלים. חפציהם, שהיו פעם מקורות של אור ושלווה, הפכו לכלי נשק של הרס. לבסוף, הוא ראה את השומרים שנותרו הופכים לצללים משוטטים – רוחות חסרות מנוחה שכעת מאכלסות את פינות האוקיינוס האפלות ביותר.
קלן הרגיש קור שחדר לנשמתו. החזון הראה לו לא רק את תהילת העבר, אלא גם אסון שיכול לקרות שוב.
הבנת הסכנה
כשחזונו החל להיעלם, הוא חש כיצד גופו שב אל הספרייה. הוא פקח את עיניו, רועד מעוצמת מה שראה. מבטו פגש במבטה של ליריאל, שצפתה בו בדאגה.
“ראית משהו, נכון?” היא שאלה, קולה רך אך נוקב.
קלן הנהן, נשימתו מקוטעת. “ראיתי אותם… את השומרים העתיקים. הם היו כמוני. הם החזיקו לבבות שדומים לשלי ושמרו על האיזון באוקיינוס. אבל אז… הכול התפרק. התאווה לכוח הרסה אותם והפכה אותם למה שאנחנו קוראים היום צללי התהומות.”
הוא הסתובב, קולו היה צרוד. “ליריאל, זה יכול לקרות שוב. הכוח שאני נושא הוא לא רק מתנה. הוא יכול להפוך לקללה אם לא אהיה זהיר.”
ליריאל ניגשה קרוב יותר, ידה נחה בעדינות על כתפו. “אתה צודק. כוח ללא חוכמה הוא תמיד מסוכן. אבל אתה לא לבד, קלן. יש לך אותנו. הברית שלנו לא תיתן לך ליפול.”
שביל חדש לאיזון
באיטיות, קלן סגר את הספר, כאילו חשש שכל תנועה לא נכונה תעורר גל חדש של חזיונות. מחשבותיו היו מלאות בתמונות שראה. הסצנות הללו היו לא רק תזכורת לעבר, אלא גם אזהרה לעתיד.
“אני צריך לדעת יותר,” הוא אמר לבסוף, מביט בליריאל. “אנחנו חייבים לגלות כל מה שקשור ללב האוקיינוס ולהיסטוריה שלו. אם לא נבין איך לשמור על האיזון, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה.”
ליריאל הנהנה, מבטה נחוש. “אז אנחנו צריכים למצוא רשומות נוספות. אולי כאן נמצא המפתח להבנת איך השומרים העתיקים שמרו על האיזון.”
טוראאק, שצפה בשקט מהצללים, דיבר בקולו העמוק: “ההיסטוריה מלאה שיעורים, קלן. אבל רק אלו שמוכנים להתמודד עם פחדיהם יכולים באמת ללמוד ממנה.”
סיכום
אותו לילה בספרייה שינה את קלן. הוא כבר לא הרגיש עצמו רק מגן. הוא הבין כי גורל לא רק העיר אלא כל האוקיינוס מוטל כעת על כתפיו. החזון נתן לו פרספקטיבה חדשה על כוחו, והזכיר לו כי עם עוצמה גדולה מגיעה אחריות גדולה אף יותר.
עם לב האוקיינוס בידיו והברית עם הצללים לצדו, קלן היה מוכן למבחנים החדשים שציפו לו במעמקי האוקיינוס.
