חזרה לעיר
קלן, ליריאל וטוראאק חזרו לעיר דרך מים רגועים, אך מסעם היה מלא בהבנה חדשה. האור של לב האוקיינוס פעם בעדינות על חזהו של קלן, האנרגיה שלו כבר לא פראית ולא מרוסנת כפי שהייתה. כעת, היא הייתה חלק ממנו, שזורה בכל מחשבה ובכל תנועה.
ליריאל שחייה לצדו, עם חיוך קל על פניה. “אתה השתנית,” אמרה, קולה שקט אך בטוח. “יש בך משהו נוסף עכשיו שלא היה שם קודם.”
קלן הביט בה, מנסה להבין את דבריה. “אני מרגיש את זה גם. הצללים… הם הפכו לחלק ממני. זה תחושה מוזרה, להיות מחובר למשהו שבעבר היה איום.”
טוראאק, ששחה מאחוריהם, נהם בקול עמוק. “זה לא מוזר. זה שביל השומר. אתה לא רק מגן; אתה מאחד. זה מה שהופך אותך למה שאתה.”
העיר קיבלה את פניהם באור. היצורים שגרו בתוכה התאספו בכיכר הראשית, פניהם מלאים בתקווה ובציפייה. השמועות על כוחו החדש של קלן התפשטו, וכל אחד רצה לראות כיצד הזר שהגיע מעולם אחר הפך למגינם.
כבוד והכרה
כשנכנסו לכיכר, ההמון פרץ בקריאות עידוד. קלן הרגיש כיצד ליבו מתמלא גאווה, אך גם בתחושת אחריות. הוא ידע שהיצורים האלה רואים בו מושיע, אך גם הבין שתפקיד זה כרוך בחובות עצומות.
ליריאל צעדה קדימה, מרימה את ידה להרגיע את הקהל שהתאסף. “חזרנו עם חדשות גדולות. קלן, שהגיע אלינו כאורח, הפך כעת למגן שלנו. הקשר שלו עם לב האוקיינוס והצללים הביא תקווה חדשה לעם שלנו.”
קלן צעד קדימה, מבטו פוגש את פניהם של התושבים. “אני מודה לכם על תמיכתכם,” החל, קולו יציב. “אבל אני חייב לומר שזה רק ההתחלה. אנו חיים בעולם מלא בכוחות שיכולים לאיים על ביתנו. אני מבטיח לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על השלום הזה.”
ההמון השיב ברעש של הסכמה. קלן חש את כובד האחריות על כתפיו מתגבר, אך גם ידע שאינו לבד. ליריאל, טוראאק ואפילו הצללים היו איתו.
המפגש הראשון עם הצללים
מאוחר יותר באותו לילה, כשהעיר נרגעה, קלן יצא לקצה אחד הקניונים העמוקים שהקיפו את העיר. הצללים, שכעת היו חלק מכוחו, החלו להופיע. צורותיהם היו רכות, כבר לא מאיימות כמו פעם.
“אתם כאן,” אמר קלן בשקט, קולו מהדהד דרך המים. “אתם חלק ממני עכשיו. אבל אני רוצה לדעת — מה אתם מרגישים?”
אחד הצללים, גדול מהאחרים, התקדם קדימה. עיניו הזוהרות היו נעוצות ישירות בקלן. “אנו מרגישים שלווה. אנחנו כבר לא נקרעים מכעס. נתת לנו מטרה חדשה.”
“ומהי המטרה הזו?” שאל קלן, קולו מלא בכנות.
“לעזור לך לשמור על האיזון. אנחנו כבר לא נהרוס. במקום זאת, נעמוד על המשמר יחד איתך.”
מילים אלו נגעו עמוקות בקלן. הוא הבין שהברית שלהם היא לא רק חיבור כוחות אלא גם מעשה של ריפוי. “אני אסיר תודה לכם. יחד, נוכל להשיג יותר ממה שהייתי יכול לבד.”
אימונים ואתגרים חדשים
בימים הבאים, קלן החל ללמוד כיצד לתקשר עם הצללים. ליריאל עזרה לו לכוון את האנרגיה שלהם, בעוד שטוראאק, עם חוכמתו, לימד אותו להיות מנהיג שיכול להעניק השראה לא רק לאנשים, אלא גם לרוחות.
“הצללים הם יותר מכלי נשק,” אמר טוראאק כשצפה בקלן מתאמן. “הם חלק מהטבע, כמו הזרמים או האור. עליך ללמוד להקשיב להם כמו שאתה מקשיב למים.”
קלן הנהן, מתמקד באימוניו. הוא חש כיצד הקשר שלו עם הצללים מתעמק. לפעמים הוא יכול היה להרגיש את מחשבותיהם, את פחדיהם ותקוותיהם. הם כבר לא היו איום, אלא בני ברית שסמכו עליו.
ליריאל צפתה בזה בסיפוק. “אתה הופך לשומר אמיתי,” אמרה ערב אחד, כשהם ישבו ליד שונית אלמוגים גדולה. “לא רק בגלל שיש לך כוח, אלא בגלל שאתה יודע כיצד להשתמש בו בחוכמה.”
אופקים חדשים
אבל קלן הבין שמשימתו לא מוגבלת להגנה על עיר אחת. הקשר שלו עם לב האוקיינוס איפשר לו להרגיש את כל האוקיינוס, והוא ידע שאיזון במקום אחד לא מבטיח שלום בכל מקום.
“אנחנו צריכים להרחיב את ההשפעה שלנו,” אמר בוקר אחד בפגישה עם ליריאל וטוראאק. “עלינו למצוא ערים נוספות, תרבויות אחרות. אם הם יסכימו לשתף פעולה, נוכל ליצור ברית שתגן על כל האוקיינוס.”
טוראאק הנהן בהרהור. “זה חכם. אבל זה גם מסוכן. לא כולם ירצו לעבוד יחד. יש כאלה שיראו בך איום.”
“אני מבין,” ענה קלן. “אבל אני מוכן לקחת את הסיכון. אנחנו חייבים לנסות.”
ליריאל חייכה. “אתה צודק. האחדות היא מה שיציל את כולנו.”
קבלת תפקידו
עם כל יום שעבר, קלן הרגיש יותר ויותר שהוא לא רק מגן העיר אלא חלק ממשהו גדול יותר. הצללים, שחיו כעת בתוכו, הזכירו לו שגם הכוחות ההרסניים ביותר יכולים למצוא מטרה חדשה. לב האוקיינוס, שפעם על חזהו, חיבר אותו לאוקיינוס, והפך אותו לחלק בלתי נפרד מחיי העומק.
הוא הבין שמחכים לו אתגרים גדולים יותר, אבל עכשיו הוא היה מוכן להם. עם ליריאל, טוראאק והצללים לצדו, הוא יכול לא רק להגן אלא גם להעניק השראה לאחרים, ליצור עולם חדש שבו האיזון יהיה העיקרון המנחה.
סיפורו של קלן המשיך, פותח גבולות חדשים לכוחו ולאחריותו.
