|
Audio version of Jacklyn Taylor Stories
Getting your Trinity Audio player ready...
|
היום השמש חיממה את בית הקיץ ברושפור באור רך. דג’ק ישב במרפסת עם כוס קפה, שומע את קולות הטבע, אשר בדרך כלל מביאים לו שקט נפשי. אך היום הוא הרגיש תחושת דאגה קלה. דירק, שבדרך כלל היה לידו, ישב בחדרו, מדבר בטלפון. בקולו של דירק הייתה משהו יוצא דופן – תערובת של שמחה ומתח קל.
דג’ק לא יכול היה שלא לשים לב איך דירק התרחק יותר ויותר בשבועות האחרונים. למרות שהם חלקו רגעים של אושר בפינה המבודדת הזאת, משהו התחיל לשנות את השגרה שלהם. השיחה הזאת רק חיזקה את תחושת שדבר חשוב נותר בלתי נאמר.
כשהדירק יצא למרפסת, הוא נראה רציני, אך ניסה לשמור על קור רוח.
— דג’ק, רק עכשיו קיבלתי שיחה מקרייג. זוכר שציינתי אותו? — אמר דירק, מתיישב מול דג’ק.
דג’ק הנהן, אף על פי ששמו של קרייג לא עורר בו יותר מאשר זיכרון מטושטש.
— כן, נראה לי שאמרת שהוא חבר ישן שלך מלונדון.
— נכון. לא נפגשנו הרבה זמן. הוא עובד בפרלמנט, עוסק ברפורמות פוליטיות. הוא הזמין אותי להגיע ללונדון. יש לו עניינים שהוא רוצה שאשתתף בהם. זה ייקח כעבור שבועיים.
דג’ק הרגיש מתח קל בחזהו. שבועיים של פרידה הרגישו כמשהו לא צפוי, בהתחשב בכך שדירק כמעט ולא עזב את הבית בתקופת מערכת היחסים שלהם.
— שבועיים? זה רציני? — דג’ק ניסה להישמע רגוע, למרות שבפנים כלום לא היה רגוע.
— דג’ק, אני מבין שזה לא בדיוק הזמן הכי מתאים. אבל קראייג חשוב לי. הוא היה איתי בזמנים קשים, כשהתחלתי את העבודה שלי. לא דיברנו הרבה זמן, ואני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת.
דג’ק הבין שלסגת מההחלטה זה לא יעזור. דירק כבר קיבל החלטה. הוא פשוט הנהן, מנסה לא להראות שהמחשבות שלו מלאות בספקות.
שמש הבוקר האירה בעדינות את המרפסת בבית הקיץ ברושפור. דירק ישב ליד השולחן מעץ עם כוס תה צמחים, בוהה בשתיקה בגינה שבה הציפורים התרוצצו בנמרצות, מחפשות אוכל. דג’ק, מהצד השני, שתה לאט את הקפה שלו, צופה בהבעות פניו של דירק. לאחרונה הוא שם לב איך החבר שלו נסגר יותר ויותר, כאילו משהו מטריד אותו.
— אתה שקט היום, — העיר דג’ק, מנסה לפתוח שיחה.
— פשוט הרבה מחשבות, — ענה דירק, ממשיך להסתכל בחלון.
שתיקה שררה ביניהם. דג’ק הרגיש דאגה קלה, אך החליט לא ללחוץ. הוא ידע שדירק תמיד משתף אותו במה שמטריד אותו כשיש לו את הרצון לכך.
בשעות אחר הצהריים, כאשר שניהם היו עסוקים בעניינים שלהם, נשמעה צפירת טלפון. דירק הרים את השפופרת, והקול בצד השני של הקו גרם לו לחייך.
— קרייג? — שאל בשקט, זז הצידה כדי שדג’ק לא ישמע את השיחה.
זו הייתה השיחה שהמתין לה. קרייג, חברו הוותיק ושותפו לשעבר, נראה כי הוא הכניס בקולו תערובת של שמחה ומעט התרגשות. השיחה נמשכה כעשר דקות. בסיומה, דירק התקרב לדג’ק, שהיה עסוק בתיקון שולחן ישן במרפסת.
— אני צריך לנסוע ללונדון לכמה שבועות, — התחיל בשלווה.
דג’ק הניח את הכלים והביט על דירק, מחכה להסברים.
— קרייג ביקש ממני עזרה. יש לו כמה פרויקטים והוא רצה שאני אשתתף בהם.
דג’ק הרגיש צינון קל בחזה, אך עשה כל מה שניתן כדי להסתיר את זה.
— זה חשוב לך? — שאל.
— כן. הוא עשה הרבה בשבילי בעבר. זו הזדמנות טובה להשלים את מה שחסר, — ענה דירק, מתחמק ממבט ישיר.
דג’ק רק הנהן, מבין שההחלטה כבר התקבלה.
בלונדון, קרייג קיבל את פניו של דירק בזרועות פתוחות. המפגש שלהם התרחש במרכז העיר, ברחוב שבו רעשו המכוניות והולכי רגל מיהרו לעיסוקיהם. קרייג נראה מעט יותר עייף ממה שדירק זכר, אך חיוכו נשאר כפי שהיה — חמים וכנה.
— אני לא מאמין שאתה כאן, — אמר קרייג, חובק אותו. — שנה בליך הרגישה כמו נצח.
— אני שמח להיות כאן, — ענה דירק, מרגיש איך ליבו מתמלא בנוסטלגיה.
הערב הראשון שלהם עבר בדירה הנעימה של קרייג. הם ישבו על ספה רכה, מלקטים זיכרונות וצוחקים על סיפורים ישנים.
— אתה זוכר את המקרה ההוא כשהיתקענו בגבול? — שאל קרייג, לא מצליח להחזיק את הצחוק.
— איך אני יכול לשכוח? הצלחת לשכנע את השומרים להשאיר אותנו לעבור רק כשאמרת שאנחנו בדרך לפגישה עם השר, — ענה דירק, צוחק יחד איתו.
השיחות עברו בקלות משיחות צחוק לנושאים יותר רציניים. באיזשהו שלב קרייג אמר בשקט:
— אתה יודע, אני מתגעגע אלינו, אל מי שהיינו.
דירק שתק, מרגיש איך המילים האלו מהדהדות במחשבותיו. עברם, אם כי הסתיים בנימה עגומה, תמיד נשאר חלק ממנו. באותו ערב, הקשר ביניהם התחדש.
בזמן שדירק היה בלונדון, דג’ק התמסר לעבודה. הימים במסעדה עברו במהרה: הוא בדק את המשלוחים, חילק את המשימות בין העובדים ופקח על הכספים. אבל גם על אף העומס, מחשבותיו חזרו לדירק.
הוא ניסה לא להקדיש יותר מדי תשומת לב להודעות הקצרות שהגיעו אליו פעם ביום: “הכל בסדר”, “היום היה יום עמוס”, “קרייג שולח דרישת שלום”. עם זאת, הקול הפנימי שלו רמז לו שמהם השתנה ביניהם משהו.
יום אחד בערב, כשכבר היה סגור במסעדה, דג’ק שם לב שאחד מהעובדים החדשים, תום, שוחח יותר מדי פעמים עם אנשים זרים ליד הכניסה האחורית. חשדות החלו להתגנב לראשו.
— תום, תוכל להסביר לי מה אתה עושה כאן? — שאל דג’ק, כשהוא תפס אותו ליד מיכלי הזבל.
— אה, פשוט לקחתי הפסקה, — ענה תום, מנסה להתחמק ממבט ישיר.
דג’ק לא פיתח את הנושא, אך ציין לעצמו שזה כנראה משהו מעבר לכך.
כמה ימים לאחר מכן, דג’ק קיבל הודעה לטלפון: “ניסיון פריצה למערכת”. ליבו החל לדפוק בחוזקה. זה היה נראה כמו סגנון של מיקי. דג’ק סגר במהרה את הנקודות הפגיעות והחמיר את ההגנה.
הוא הבין שסטייה מההתרחשויות האישיות עלולה לעלות לו ביוקר, והחליט להתרכז בעבודה.
בלונדון, בין פגישות וזיכרונות, דירק וקרייג חיזקו את הקשר שלהם. ערב אחד, אחרי יום עמוס בפרלמנט, קרייג הציע ללכת להליכה ליד נהר התמזה. השיחות שלהם הפכו אישיות יותר, עמוקות ומרגשות.
— אני זוכר איך תמיד הצלחת לראות את הטוב בכל מצב, — אמר קרייג, מביט בגשר המואר רחוק. — זה היה הכישרון שלך, דירק. השראת אותי.
— ואתה תמיד היית זה שדחף אותי לפעולה, — ענה דירק, מרגיש איך קולו רועד קלות. — אני לא יודע אם הייתי מצליח בלעדיך אז.
המבט שלהם נפגש, וברגע הזה קרייג החליט לשאול את השאלה שהייתה לו בראש כבר הרבה זמן.
— ואתה מאושר שם, ברושפור?
דירק שתק. הוא אהב את הערבים השקטים עם דג’ק, את השיחות שלהם, את הנוחות של הבית הקטן. אבל משהו בתוכו לא נתן לו תשובה מלאה.
— מצאתי שם שלווה, — אמר לבסוף. — אבל לפעמים אני מרגיש שאני חי בהפסקה בין הפעולות.
המילים הללו, נדמה היה, אמרו את הכל. שניהם ידעו שמה שקרה בעבר בין קרייג לדירק היה משהו הרבה יותר ממזכרות.
בינתיים, ברושפור, דג’ק הבחין יותר ויותר במוזרויות בהתנהגות של תום. עוד פגישה ליד הכניסה האחורית של המסעדה אילצה אותו לפעול בצורה החלטית יותר.
— תום, אתה כאן שוב? — שאל דג’ק בקול תקיף.
תום ניסה לומר משהו, אבל הפעם דג’ק עמד על כך שיתקיים שיחה.
— אתה עובד כאן פחות מחודש, וכבר פעמיים ראיתי איך אתה מדבר עם מישהו ליד הכניסה. מי היה זה?
— אף אחד, — תום הימנע ממבט עיניו. — סתם חבר.
דג’ק הרגיש שהאמת קרובה. הוא החליט ליצור קשר עם קרל כדי לדון בחשדותיו.
— קרל, נראה לי שמישהו במסעדה לא עובד כאן סתם כך, — אמר דג’ק בטלפון. — תוכל לעזור לי לבדוק מישהו?
קרל הסכים, ושיחת הטלפון שלהם עברה במהרה לדון במידע חדש על מיקי. דג’ק ידע שעבודה היא הדרך היחידה שלו להימנע מהמחשבות על דירק.
ביום השישי בלונדון, קרייג הזמין את דירק לערב בבר קטן שבו הם בילו הרבה בעבר. האווירה הייתה חמימה, והמוזיקה הזכירה ימים עברו, והשיחה עברה לזיכרונות אישיים.
— פעם חשבת לחזור? — שאל קרייג פתאום.
— לחזור? — דירק נעמד על דעתו. — אתה מתכוון ללונדון?
— כן. תמיד היינו צוות טוב, דירק. יחד היינו יכולים לעשות הרבה.
המילים האלה השאירו חותם בנפשו של דירק. הוא לא יכול היה להתעלם ממה שהוא הרגיש כשישב עם קרייג. השיחה המשיכה, ובסופו של הערב דירק כבר ידע שלא יוכל לעזוב את לונדון מבלי לחשוב על המילים האלה.
כעבור שבועיים דירק חזר לרושפור. מבחינה חיצונית הכל נראה כאילו לא השתנה. הוא חיבק את דג’ק בכניסה לבית, הביא מתנה קטנה, וכל הערב סיפר על לונדון. אבל דג’ק שם לב שמשהו חדש קרה בו — נימה של ריחוק שלא הצליח להסביר.
בלילה המאוחר, ישבו על הטרסה, ולבסוף דירק החליט לדבר.
— דג’ק, אני צריך לדבר איתך.
דג’ק, שהיה שקוע בלפטופ, הרים את עיניו.
— כמובן. מה קרה?
דירק נשם עמוק, מתארגן על מחשבותיו.
— אני רוצה להיות כנה איתך. בזמן שהייתי בלונדון, פגשתי את קרייג. בילינו הרבה זמן ביחד, ו… בינינו קרה שוב משהו.
המילים האלה הרגישו כאילו קפאו הכל מסביב. דג’ק הביט בדירק, אבל פניו נשארו רגועות.
— אתה רוצה לומר שהיית איתו? — הוא שאל, למרות שהתשובה הייתה ברורה.
— כן, — ענה דירק בשקט.
דג’ק נשף לאט. בתוכו הכל הרתיח, אבל הוא ידע שאין טעם לעשות סצנה. הכל היה ברור.
— תודה שאמרת, — הוא אמר בסופו של דבר. — אבל מה אתה מתכנן עכשיו?
דירק שתק, כאילו לא ציפה לשאלה כזו.
— אני לא יודע, — ענה בכנות. — פשוט רציתי שתדע.
הערב ברושפור היה שקט יותר אחרי השיחה הגלויה. דירק ישב בחדרו, מביט בחלון אל היער המחשיך, כאילו מחפש תשובות לשאלות שמסתובבות בראשו. הוא הרגיש הקלה על כך שסיפר לדג’ק את האמת, אך יחד עם זאת הבין שהוא עשה את הצעד הראשון להרס של מה שבנו הוא ודג’ק.
דג’ק, מצדו, נשאר על הטרסה. רעש החרקים והרשרוש הקל של העלים באוויר הלילי רק הגביהו את המתח הפנימי שלו. הוא החזיק בידו כוס עם קפה שהפך לקר, כשהוא מהרהר איך הכל היה יכול להתרקם אחרת. במוחו חלפו מחשבות: “למה לא שמתי לב לזה קודם? מה הייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה? או שהכל היה גורל?”
בשלב מסוים הוא הבין שהשאלה “למה” כבר לא משנה. מה שחשוב עכשיו — זה מה לעשות הלאה. דג’ק סגר את עיניו ונשם עמוק. הוא ידע שהוא לא יכול לקבל החלטות במצב כזה, והחליט לתת לעצמו זמן לחשוב על הכל. “זה רק התחלת הסוף,” חשב. “אבל עדיין יש לי שליטה על איך זה יסתיים.”
למחרת דג’ק ודירק התחמקו מלדבר על מה שקרה. הם התנהגו כרגיל: ארוחת בוקר על הטרסה, שיחות על דברים קטנים, כאילו כלום לא קרה. אבל כל מילה נשמעה רחוקה יותר, והפסקות בין המשפטים הלכו והתארכו.
דג’ק נעמק בעבודה. במסעדה הוא בדק דוחות, עזר לצוות, עשה הכל כדי להסיח את דעתו. אך בכל פעם שהוא היה לבד, מחשבותיו חזרו לשיחה עם דירק. הוא נזכר בפגישותיהם הראשונות, ברגעי האושר והשקט, והרגיש איך בין שניהם נבנית חומה בלתי נראית.
דירק העביר את היום בניסיון להיות קרוב, אך הבין שהוא כבר לא יכול להחזיר את הקרבה שהייתה ביניהם קודם. הוא הרגיש שעשה את הצעד הנכון כשסיפר את האמת, אך עכשיו לא ידע איך להתמודד עם ההשלכות. מחשבותיו הלכו וחזרו ללונדון, לקרייג, לזמן שעברו יחד. ולמרות שלא רצה להודות בכך גם לעצמו, ליבו היה קרוע בין שני אנשים.
כשבער הערב שוב ירד על רושפור, דירק подошел לדג’ק, שישב במקום שבו ישב גם בלילה הקודם על הטרסה.
— דג’ק, — התחיל בשקט. — תודה שהקשבת לי. אני יודע שזה לא היה קל לך.
דג’ק הביט בו, בעיניו כבר לא הייתה כעס, רק עייפות.
— דירק, — ענה. — עכשיו אני לא יודע מה לומר. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: אני לא אכלא אותך אם תחליט ללכת.
המילים האלו תלשו באוויר. דירק הבין שהמערכת ביניהם הגיעה לנקודה שבה רק הזמן יוכל לתת תשובות. אבל דג’ק כבר ידע — הם עומדים על סף שינויים בלתי נמנעים שישנו את חייהם לנצח.
