המים הקרים של האוקיינוס לחצו מסביב לעיר התת-ימית, כאילו ניסו להגן עליה מפני כוחות מסתוריים שמתעוררים אי שם במעמקים. קלן, חוקר צעיר שעדיין הסתגל לחיים בעולם יוצא הדופן והחידתי הזה, חש תחושת אי-שקט עמוקה שנראה כי חדרה לכל תושבי העיר.
הוא עמד על אחד הגשרים העליונים של העיר, מביט על מרחבי המים האינסופיים. האוקיינוס נראה עמוק מתמיד, והשקט שלו היה מטעה. רעידות קלות עברו דרך העיר, כמו נשימתו של משהו עתיק ועצמתי.
“משהו לא בסדר,” הוא מלמל לעצמו, כשהוא חש בשינוי קל בזרם המים.
מאוחר יותר באותו יום, קלן פנה לאזור המרכזי של העיר, שם היו ממוקמים המכשירים המרכזיים להגנה. בלב העיר עמדו קרני פלזמה וגלאי תהודה הרמונית שפלטו זוהר כחול רך. הטכנולוגיות האלו, בהשראת המצאותיו של ניקולה טסלה, שמרו על היציבות והגנו על העיר מפני איומים חיצוניים.
קלן בדק את נתוני האנרגיה באחד המכשירים, ותחושת האי-שקט שלו התגברה.
“לא ייתכן… מדדי המתח יורדים?” הוא הזעיף פנים, תוך שהוא סורק את הנתונים. זרמי האנרגיה היו לא יציבים. קרני הפלזמה ריצדו, כאילו כוחן אינו מספיק כדי לשמור על האיזון של הסביבה.
באותו רגע, ליריאל התקרבה אליו בשחייה. שיערה הארוך והכסוף התנועע בעדינות במים, ופניה הביעו מחשבה עמוקה.
“קלן,” היא אמרה בעדינות, “ראיתי אותך ממהר לכאן. משהו לא בסדר?”
“כן, ליריאל. תראי את זה!” קלן הצביע על הקרניים המרצדות. “המכשירים האלו… הם נחלשים. התהודה לא יציבה. אני לא מבין מה קורה. זה מרגיש כאילו איזה כוח לוחץ עליהם.”
ליריאל בחנה את המכשירים בקפידה ואז עצמה את עיניה, כאילו ניסתה להרגיש משהו. אחרי כמה שניות היא פתחה אותן באיטיות.
“אתה צודק, קלן. אני יכולה להרגיש את המתח במים. כאילו שהאנרגיה שהעיר שמרה במשך מאות שנים עכשיו מעוררת משהו עתיק.”
קלן הביט בה במחשבה. “משהו עתיק? את מתכוונת… לכוחות שיכולים לאיים על העיר?”
ליריאל הנהנה. “זו רק השערה. אבל אני יודעת דבר אחד — זה לא תופעה טבעית. אנחנו צריכים להתייעץ עם טוראק. אם מישהו יודע מה קורה, זה הוא.”
טוראק, קרקן עתיק וחכם, התגורר בקצה העיר במערה גדולה שמשקיפה על מעמקי האוקיינוס האינסופיים. גופו העצום היה מכוסה ברשת צלקות — סימני קרבות העבר. למרות מראהו המפחיד, עיניו שידרו שלווה וחוכמה.
כשהגיעו קלן וליריאל, טוראק קיבל את פניהם בקולו העמוק והרך.
“קלן, ליריאל, מה מביא אתכם אליי?” הוא שאל, כשהוא מזיז את זרועותיו הענקיות באיטיות.
“אנחנו חשים בשינויים מוזרים בעיר, טוראק,” קלן התחיל. “קרני הפלזמה והגנרטורים הופכים ללא יציבים. ליריאל חושבת שזה עשוי להיות קשור לכוח עתיק.”
טוראק התבונן בהם בריכוז. “כוח עתיק, אתם אומרים… לפני דורות רבים, ראיתי משהו דומה. המים האלו זוכרים ימים שבהם האוקיינוס לא היה כה שקט. הזרמים היו פראיים, וכוח שהיה חבוי במעמקים יכול היה להשמיד ערים שלמות.”
הוא עצר, עיניו זוהרות באור ירוק עמום. “אני מרגיש שמשהו מתעורר. סערה גדולה, קלן. היא מביאה איתה לא רק רוחות וזרמים, אלא גם כוח שיכול להרוס את כל מה שיש כאן.”
קלן חש צמרמורת עוברת בגבו. “הסערה הגדולה? אבל למה היא מתעוררת דווקא עכשיו?”
“התשובה טמונה בטבעה של העיר שלנו,” אמר טוראק. “האנרגיה שאתם משתמשים בה להגנה נלקחה ממקורות עתיקים. האנרגיה הזו קשורה לכוח שהיה רדום במשך מאות שנים. ייתכן שעכשיו הוא רוצה להתעורר.”
ליריאל קימטה את מצחה. “מה עלינו לעשות, טוראק? איך נוכל להגן על העיר?”
טוראק עצם את עיניו לרגע, כאילו שוקל את דבריו. “אתם חייבים לחזק את ההגנות של העיר ולהכין אותה לסערה. אבל אני חושש שזה לא יספיק. כדי להבין עם מה אתם מתמודדים, תצטרכו לצלול עמוק יותר באוקיינוס ולמצוא את מקור הכוחות האלו.”
בימים שלאחר מכן, העיר שקקה פעילות. התושבים חיזקו את המכשירים ההגנתיים, בזמן שליריאל וקלן חקרו רישומים עתיקים בניסיון למצוא רמז כלשהו. אך בכל לילה, קלן לא הצליח להשתחרר מהתחושה שהזמן הולך ואוזל.
לילה אחד, הוא עמד בראש המגדל המרכזי של העיר, מביט בחשכת המים. ליריאל התקרבה אליו.
“אתה חושב על הסערה?” היא שאלה בעדינות.
“כן,” ענה קלן. “אני חושב על כך שאולי לא נספיק. אם הסערה הזו כל כך חזקה כמו שטוראק אומר, מה נוכל לעשות?”
ליריאל חייכה, עיניה נצצו בחוכמה. “אתה חושב שאתה לבד, קלן. אבל אתה לא. כל העיר מאחוריך. וגם אני. נצליח, כי יש לנו לא רק טכנולוגיה, אלא גם אמונה בכוח שלנו.”
קלן הנהן, לוקח נשימה עמוקה. מילותיה מילאו אותו ביטחון.
“תודה, ליריאל. את תמיד יודעת מה לומר.”
“זה כי אני מאמינה בך, קלן. עכשיו, בוא נתכונן. מצפה לנו הרבה.”
למחרת בבוקר, ליריאל, קלן וטוראק התחילו להתכונן למסע אל מעמקי האוקיינוס. המשימה שלהם הייתה ברורה: למצוא את מקור הכוח שמעורר את הסערה הגדולה ולנסות למנוע את האסון.
