האוקיינוס הופך כהה יותר
האוקיינוס לפניהם הפך כהה יותר ויותר, כאילו ניסה לחסום את דרכם. קלן, ליריאל וטוראק נעו דרך מים שהיו כבדים באורח לא מוסבר. לב האוקיינוס, שהיה מחובר לרצועת החזה של קלן, פלט זוהר כחול רך, ששימש להם כמקור אור ומדריך במסע המסוכן הזה.
הצעדים הראשונים במעמקים הלא נודעים
“אתה מרגיש את זה?” שאלה ליריאל, קולה היה כמעט בלתי נשמע בתוך הדממה הסמיכה. “המים כאן מרגישים חיים. הם נראים כבדים יותר, כאילו משהו מסתתר בעומקם.”
קלן הנהן, מביט סביבו.
“גם הזרמים שונים כאן. הם מושכים אותנו לא למטה, אלא עמוק יותר. זה מרגיש כמו… קריאה.”
טוראק, ששחה לצידם, הניף קלות את זרועותיו, יוצר מחסום מפני זרמים בלתי צפויים.
“אנחנו מתקרבים למקומות שבהם טבע המים משתנה. זה לא רק עומק. זה מעבר לשכבה אחרת של האוקיינוס.”
“מעבר?” שאל קלן.
טוראק הנהן לאט.
“שכבות האוקיינוס מסתירות דברים רבים. ככל שאנחנו צוללים עמוק יותר, אנחנו חוצים גבולות של זמן, שבהם כוחות עתיקים עדיין קיימים.”
דגים זוהרים ויצורים רפאים
בדרך, דגים זוהרים נדירים הקיפו אותם. האור העמום שלהם הטיל דפוסים על הסלעים והמערות שהצוות חלף דרכם. אבל ככל שצללו עמוק יותר, התנהגותם של היצורים הללו הפכה מוזרה יותר.
אחד הדגים, שנצנץ בגווני כחול וירוק, התקרב אל קלן. הוא קפא במקומו, מרגיש כיצד תודעתו מתמלאת בהבנה פתאומית. הדג נראה כאילו “דיבר” איתו, לא במילים, אלא במחשבות.
“הוא מפחד,” אמר קלן בשקט, מרגיש את ליבו מגיב לרגשות היצור. “משהו קרה כאן. הוא אבוד.”
ליריאל, שמה לב להססנותו, שחתה קרוב אליו.
“קלן, אתה יכול להבין אותו?”
“כן… קשה להסביר. הוא לא מדבר, אבל אני יכול להרגיש את פחדו. הוא מראה לי תמונות: אלמוגים הרוסים, סדקים בקרקעית הים, ומשהו שזז בחשכה.”
“זה לב האוקיינוס,” הציע טוראק. “הוא מאפשר לך לשמוע אותם. זה מתנה, אבל גם אחריות.”
קלן הושיט ידו בזהירות, והדג נעלם במים, מותיר רק זוהר קלוש.
“אם אני יכול להרגיש את הפחד שלהם, אולי אוכל לעזור להם,” אמר, קולו מלא נחישות.
המפגש עם סימנים אבודים
לאחר שעות של מסע, המים סביבם הפכו כמעט שחורים, ואור לב האוקיינוס האיר את דרכם. הם נתקלו בהריסות מוזרות—עמודים מכוסים כתובות עתיקות ותבליטים. כל האזור נראה שטוף בדממה, מלא בנוכחות העבר.
“זה חייב להיות חלק מעיר הרפאים,” אמרה ליריאל, בוחנת את הסמלים החרוטים. “הם עתיקים. יש כאן כל כך הרבה סיפורים, אבל אני לא מצליחה להבין אותם.”
קלן התקרב, מעביר את ידו על אחד העמודים. הסמלים כאילו הגיבו למגעו. פתאום, הוא חש זרם של אנרגיה וראה מולו חזיון: עיר מלאה חיים, זוהרת באור, שבה התושבים השתמשו בלב האוקיינוס לשמור על האיזון. אך לאחר מכן האור הפך לחושך. החומות קרסו, והמים בלעו את הכול, משאירים רק הריסות.
הוא נסוג, המום.
“זו העיר. הם השתמשו בלב, כמו שאני משתמש בו. אבל משהו השתבש. זה השמיד אותם.”
ליריאל תפסה את ידו.
“אתה לא כמוהם, קלן. יש לך בחירה. אבל אנחנו חייבים להבין מה קרה.”
הדרך העתיקה
טוראק הזיז ערמות של אבנים בעזרת זרועותיו העצומות, חושף מעבר קדימה.
“אם זו עיר הרפאים, נמצא אותה במרכז האזור הזה. אבל היזהרו. כאן יש כוחות שלא תמיד נוחים.”
הדרך הפכה למסוכנת יותר. הזרמים הפכו כאוטיים, וקירות המערות כוסו בסימנים שזרחו בקצב זהה ללב האוקיינוס. כל צעד קדימה הרגיש כמו מבחן, אבל הצוות המשיך הלאה.
עד מהרה, הם נכנסו לאולם עצום, שמחציתו הייתה מלאה במים. במרכזו עמד מונומנט, שהזכיר את מה שקלן ראה בחזיונותיו. זו הייתה עיר הרפאים—שאריותיה האבודות במעמקי האוקיינוס.
“אנחנו כאן,” לחשה ליריאל, קולה רעד מתערובת של יראה ופחד.
קלן הביט במונומנט, מרגיש כיצד ליבו פועם במהירות.
“עכשיו נגלה את האמת.”
