|
Audio version of Jacklyn Taylor Stories
Getting your Trinity Audio player ready...
|
הלילה ברוצ’פורד היה שקט. הרוח שיחקה בעלים שעל העצים, ורחוק נשמעו קולות עמומים של מכוניות. ג’ק ישב ליד שולחן בחדרו הקטן שמעל המסעדה. לפניו הייתה כרטיס ביקור שסאם השאיר, ועל מסך המחשב הנייד שלו הופיעו שורות של קוד מוצפן. הוא ניסה להתרכז, אך מחשבותיו חזרו שוב ושוב לשיחה עם סאם.
“מי מנהל את הסינדיקט?” המילים הללו נשמעו כמו אתגר. ג’ק הבין שסאם לא רק משחק קלף, הוא מחפש תשובות שיכולות להפוך את כל המשחק.
כשהתרכז, ג’ק הזין את הנתונים מכרטיס הביקור לערוץ מאובטח. המסך השתנה להודעה “הגישה מאושרת”. מולו הופיעה מפה עם נקודות מסומנות. הוא זיהה אחת מהן — מפעל נטוש שסאם הזכיר. אך לידו הייתה עוד נקודה, שלא סומנה במסמכים רשמיים.
“מחסן… או משהו יותר גדול?” חשב ג’ק.
הוא שלח במהירות את הנתונים לקשר שלו ב-MI-6, תוך שהוא כותב: “דרוש אישור מיקום ופעילויות. דחוף.” עכשיו נותר רק לחכות.
בינתיים, בצד אחר של העיר, מיקי עמד מול חלון גדול באחוזתו המפוארת. השמיים שמעבר לחלון היו שחורים, ללא כוכבים, והשתקפותו בחלון הסתכלה עליו כמו תוכחה אילמת. בחדר, שהיה מלא בריח של טבק יוקרתי וויסקי, נשמעו צעדים.
“הכל מוכן, בוס,” אמר אחד מאנשיו, צעיר אך כבר מנוסה.
“טוב,” השיב מיקי בקצרה מבלי להסתובב. “ודאו שהמשלוח יגיע בזמן.”
“אנחנו משתמשים במסלול הרגיל. במקרה הצורך, יש לנו הסחת דעת,” הוסיף האיש.
מיקי הנהן, שואף מהסיגריה שלו. עיניו שידרו עייפות. הוא ידע שכל פעולה חדשה הופכת למסוכנת יותר ויותר. הסינדיקט הצפוני שמר על עמדותיו, אך הלחץ מצד MI-6 גבר. הוא חש שמישהו עוקב אחריו, אך לא הצליח להבין כמה קרוב אותו “מישהו”.
“ועוד משהו,” האיש היסס. “אחד מאנשינו דיווח שסאם עשוי היה להעביר מידע.”
המילים האלה גרמו למיקי להסתובב בפתאומיות. פניו התעוותו מזעם.
“סם?” הוא אמר, מתקרב. “אתה בטוח?”
“יש אישור שהוא היה במסעדה ודיבר עם אחד מאנשי MI-6.”
מיקי תפס את הכוס, אבל במקום לשתות, הוא הטיח אותה בחוזקה על השולחן, מה שגרם למפעיל לסגת צעד אחד אחורה.
“הבוגד הזה ישלם על החולשה שלו,” הוא נהם. “שלחו אנשים. אני רוצה שהוא ייעלם לפני שהוא יספיק להגיד עוד משהו.”
המפעיל הנהן ויצא במהירות מהחדר. מיקי נשאר לבד, מביט בהשתקפותו. הוא ידע שהוא מאבד שליטה, וזה שיגע אותו.
הבוקר הביא אתו אתגרים חדשים. ג’ק קיבל הודעה מהקשר שלו ב-MI-6:
“המיקום אושר. המפעל משמש להסתרת משלוחים. יש מידע על פעולה שמתוכננת. תהיה זהיר.”
המילים האלה אישרו את חשדותיו. הוא לא יכול היה לבזבז זמן. המפעל הנטוש הפך למטרתו הבאה. אבל לפני כן, הוא היה צריך להבין מה מיקי מסתיר.
לאחר זמן קצר, קרל נכנס למסעדה. הוא נראה רגוע, אבל עיניו הסגירו דאגה. ג’ק סימן לו להתקרב כדי לדבר בצד.
“קרל,” הוא התחיל בשקט. “יש לנו בעיה. קיבלתי מידע על המפעל. מתכננים שם פעולה גדולה. אני צריך את העזרה שלך.”
קרל קימט את מצחו, אך הנהן.
“מה אתה צריך ממני?”
“אני צריך שתבדוק מי מהקשרים שלנו עשוי להיות מעורב בזה. ועוד משהו… תמצא איפה סם נמצא עכשיו. ייתכן שהוא בסכנה.”
קרל הנהן שוב, מביט בג’ק במבט כבד.
“תשמור על עצמך, בחור. זה הופך ליותר מדי רציני.”
ג’ק הנהן בשקט. הוא ידע שהסיכונים הולכים וגדלים, אבל לא הייתה לו ברירה.
האירועים החלו להתגלגל בקצב מפחיד. ג’ק נסע לכיוון המפעל, שם חיכו לו תגליות חדשות. אבל הוא לא ידע שמיקי כבר הכין לו מלכודת.
ג’ק הגיע למפעל הנטוש שבקצה העיר. המקום נראה בדיוק כפי שציפה: מבנים נטויים עם צבע מתקלף, שבילים מכוסים שיחים, ומבנים מתכתיים ישנים שנראו כאילו הם עומדים לקרוס בכל רגע. המפעל היה דוגמה קלאסית לשקיעת התעשייה, אבל ג’ק ידע שמתחת למעטפת הנטושה הזאת מסתתר משהו הרבה יותר משמעותי.
הוא החנה את הרכב בצל ובחר נקודת תצפית על גבעה סמוכה. כשהוציא את המשקפת, החל לבחון את השטח בעיון. במבט ראשון הכל נראה ריק, אך כשהביט טוב יותר, הבחין בתנועה. כמה אנשים שוחחו ליד אחד המחסנים. תנועותיהם היו מהירות ומתואמות—ברור שהם לא היו מבקרים אקראיים.
“אז המידע היה מדויק,” חשב ג’ק, מנסה לזהות את פניהם.
ליד המשאיות הופיע פרצוף מוכר. זה היה אחד מאנשיו של מיקי, אותו ראה ג’ק במסעדה לפני כמה שבועות. האיש לבש מעיל אפור, כובע הקפוצ’ון הסתיר את ראשו, אך ג’ק זיהה אותו לפי ההליכה והמחוות האופייניות.
“הנה אתה.”
הוא העביר את מבטו למחסן עצמו. הדלת הייתה פתוחה מעט, ומבפנים נשמע רעש של מכונות. ג’ק הבין שבתוך המחסן מתנהלת פעילות אינטנסיבית. משאיות ניגשו לכניסה האחורית, ולאחר מכן עזבו דרך יציאה אחרת, משאירות מעט מאוד עקבות. זו הייתה פעולה מתוכננת היטב, וג’ק ידע שאין לו הרבה זמן להבין את כל מה שקורה.
בינתיים, בצד השני של העיר, קרל חיפש רמזים על סם. בעל המסעדה היה אחד הבודדים שג’ק סמך עליהם, והוא לקח את המשימה ברצינות. קשריו וניסיונו במודיעין אפשרו לו להשיג מידע שלא היה זמין לאחרים. לאחר כמה שיחות ודיווחים, הוא גילה שסם לא רק נעלם, אלא גם מסתתר באופן פעיל.
“הוא ידע שמחפשים אותו,” אמר קרל, אוחז בטלפון. “ואולי זו ההזדמנות היחידה שלו להישאר בחיים.”
קרל שלח הודעה לג’ק: “סם במנוסה. יותר מדי אנשים רודפים אחריו. תהיה זהיר.”
ג’ק קרא את ההודעה בזמן שהמשיך בתצפית. הוא הבין שבכל שעה שעוברת, המצב הופך למסוכן יותר. היה ברור שמיקי יודע על בגידתו של סם והתחיל לפעול. אך ג’ק גם הבין שכרגע המשימה העיקרית שלו היא לגלות מה קורה במפעל ולהשיג ראיות.
תחת מעטה הלילה, ג’ק יצא ממחבואו. הוא נע לאט, מנסה להישאר בצללים. היה עליו להתקרב למחסן כדי לשמוע את השיחות שמתנהלות בפנים. לבסוף, מצא עמדת תצפית מאחורי מכולה ישנה, שעמדה במרחק של כמה מטרים מהדלת הפתוחה.
“המשלוחים חייבים להסתיים עד הבוקר,” אמר קול מחוספס. זה היה האיש עם המעיל האפור. “אם מישהו יתחיל לשאול שאלות, נחתוך את כל הקצוות.”
“ומה עם סם?” שאל אדם אחר. קולו נשמע מתוח.
“סם הוא אדם מת,” ענה הראשון. “הבוס כבר נתן את הפקודה. ימצאו אותו, זו רק שאלה של זמן.”
ליבו של ג’ק התחיל להלום בחוזקה. אם הוא לא ימהר, סם באמת עלול להיהרג. היה עליו לעשות משהו. אבל קודם—להשיג ראיות.
הוא שלף מצלמה קטנה וצילם כל מה שיכול היה: לוחות זיהוי של המשאיות, פרצופי האנשים, ותוך המחסן. באחת התמונות הבחין ג’ק שהם פורקים קופסאות מתכת ארוכות מתוך רכב. זה היה נשק. הכול התחבר למקומו.
ג’ק הבין שהגיע הזמן לעזוב, אבל באותו רגע יצא אדם נוסף מפינת המחסן. מבטיהם נפגשו, והכול קרה מהר מדי.
“היי, אתה!” צעק האיש, שולף מכשיר קשר.
ג’ק הגיב מיד. הוא החל לרוץ, מתמרן בין המכולות. מאחוריו נשמעו צעקות ורעש של צעדים. היה עליו לצאת משם לפני שיהיה מאוחר מדי.
מיקי קיבל הודעה על כך שנראה אדם לא מוכר במפעל. פניו התעוותו מזעם.
“תמצאו אותו,” הוא שאג. “ואם זה מי שאני חושב שזה, תביאו לי את הראש שלו.”
אנשיו של מיקי כבר התחילו לסרוק את אזור המפעל, אבל ג’ק היה סוכן מנוסה. הוא הצליח להתחמק ולהסתתר באזור חורשה סמוך למתחם. הוא ידע שהוא מסכן את עצמו, אבל הראיות שהשיג היו שוות את זה.
ג’ק התיישב ברכבו והפעיל ערוץ תקשורת מוצפן.
“זה קרטר,” הוא אמר תוך שהוא מתנשם. “יש לי אישור. המפעל משמש לאחסון נשק. אני שולח את הנתונים עכשיו. צריך לפנות את סם בדחיפות.”
מהעבר השני נשמעה תשובה קצרה:
“נשלח לך את הקואורדינטות. תהיה מוכן.”
ג’ק הבין שזה רק ההתחלה. המפעל הפך למפתח בחקירה, אבל כעת עליו להציל את סם ולהתכונן לצעד הבא.
ג’ק לחץ על דוושת הגז, מתרחק במהירות מהמפעל. במראת הרכב הוא ראה רכבים נוספים נכנסים לשטח—אנשיו של מיקי החלו בחיפושים פעילים. ג’ק ידע שאין לו מקום לטעויות. כל מה שתיעד במצלמה היה בעל ערך רב, אבל כעת הדבר החשוב ביותר היה להעביר את המידע למקום בטוח.
מחשבותיו נקטעו על ידי צלצול טלפון. שמו של קרל הופיע על המסך.
“מה יש לך?” שאל ג’ק, מבלי להאט.
“חדשות רעות,” קולו של קרל היה מתוח. “הם שלחו אנשים אחרי סם. יש לי את המיקום המשוער שלו, אבל אין לנו הרבה זמן.”
“איפה הוא?” ג’ק הידק את אחיזתו בהגה.
“כפר קטן במרחק שלושים מייל מכאן, בית בקצה היישוב. אני אשלח לך את הקואורדינטות. אבל תהיה זהיר, מיקי יודע שאתה פועל נגדו.”
“הבנתי,” ענה ג’ק בקצרה וסיים את השיחה.
זמן קצר לאחר מכן הטלפון רטט, מודיע על קבלת הקואורדינטות. ג’ק פנה מהכביש הראשי והחל לנסוע לעבר המקום שצוין. הוא ידע שהזמן לא לטובתו. אם סם יימצא קודם, התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות.
סם ישב בחדר המגורים הקטן של בית נטוש. האש באח שבערה הבהיקה את החדר, אך חומה לא הגיע לליבו. הוא הרגיש שהסוף מתקרב. ידיו רעדו מעט כשהרים את ספל הקפה הזול לשפתיו. סם ידע שבגד בסינדיקט, וכעת הם יבואו אחריו.
בחוץ היה חשוך, ורק אור הירח חדר מבעד לקרעים בווילונות. כמעט ולא שמע רעשים מבחוץ, אבל דווקא השקט הזה הגביר את תחושת החרדה שלו. סם הניח את ידו על חזהו, מרגיש את פעימות ליבו המואצות.
“אני לא אשרוד,” חשב. “אבל אולי, לפחות פעם אחת, עשיתי משהו נכון.”
מחשבותיו נקטעו על ידי רעש מנוע. סם נדרך, אוחז באקדח שהיה מונח על השולחן. הוא קם בזהירות, מנסה להישאר בצל. הרכב עצר מול הבית, והפנסים האירו את הדרך. סם צמצם את עיניו, מנסה להבין מי הגיע.
דלת הרכב נפתחה, וג’ק יצא ממנו.
“זה אתה?” קולו של סם רעד, אבל הוא לא הוריד את האקדח.
“כן, זה אני,” ג’ק הרים את ידיו כדי להראות שהוא בלתי חמוש. “אין לנו הרבה זמן. האנשים של מיקי כבר מחפשים אותך. אתה חייב לעזוב מיד.”
סם הוריד את האקדח, וכתפיו התרפו.
“אתה יודע, כבר כמעט ויתרתי,” הוא אמר, מנענע בראשו. “חשבתי שזה הם.”
“אבל זה לא הם,” השיב ג’ק בחדות. “יש לך סיכוי לשרוד, אבל רק אם תעשה בדיוק מה שאני אומר. תארוז.”
סם הנהן והחל לארוז במהירות.
המכונית של ג’ק דהרה בכביש ריק, מוארת רק באור הפנסים. סם ישב במושב הנוסע, מביט בשתיקה קדימה. השתיקה בתוך הרכב הייתה מתוחה, אבל ג’ק ידע שעכשיו זה לא הזמן לשיחות. הם היו במרדף, וכל טעות עלולה לעלות להם בחייהם.
“לאן אתה לוקח אותי?” שאל סם לבסוף.
“למקום בטוח,” ענה ג’ק בקצרה. “האנשים של מיקי יודעים שבגדת בהם. סיפרת לי מספיק כדי שאוכל לפעול, אבל עכשיו אתה עצמך בסכנה.”
“מקום בטוח?” סם גיחך, אבל בקולו נשמעה מרירות. “אתה חושב שמקום כזה באמת קיים?”
“אני מאמין שכן,” אמר ג’ק, מבלי להסיט את עיניו מהכביש.
מאחור הופיעו אורות פנסים. ג’ק הידק את אחיזתו בהגה והאיץ את הרכב.
“הם מצאו אותנו,” אמר בשקט.
סם הסתובב לאחור, פניו החווירו.
“לעזאזל, אלה האנשים של מיקי. הם לא יפסיקו עד שיהרגו את שנינו.”
“אז שינסו,” ענה ג’ק, כשהוא לוקח פנייה חדה.
הוא הוביל את המכונית לכביש עפר, בתקווה שיוכל להתרחק מהם. אבל הרודפים כנראה הכירו את השטח לא פחות טוב. הפנסים התקרבו, ובחשכה נשמעו יריות.
“תתכופף!” צעק ג’ק, מסובב את ההגה בחדות שמאלה.
כדור שבר את השמשה האחורית, אבל הרכב המשיך לנסוע. ג’ק הרגיש את זרם האדרנלין משתלט עליו, דוחף אותו לחשוב מהר יותר. הוא פנה שוב, מכוון את המכונית לעבר גשר ישן.
“אתה בטוח שאתה יודע לאן אתה נוסע?” שאל סם, מתכווץ במושב.
“לא,” הודה ג’ק. “אבל אני יודע שהם לא ימשיכו לרדוף אחרינו לנצח.”
על הגשר ג’ק בלם בפתאומיות וכיבה את הפנסים. המכונית נעצרה בצללים. כמה שניות לאחר מכן, הרודפים חלפו במהירות על פניהם, מבלי לשים לב היכן הם עצרו.
“הצלחנו,” נשף ג’ק, כשהוא נשען עם ראשו על ההגה.
סם הביט בו, ופניו הביעו תערובת של הקלה ותדהמה.
“אתה משוגע,” הוא אמר לבסוף. “אבל לעזאזל, זה עבד.”
ג’ק חייך, התניע את הרכב והחל לנסוע לעבר נקודת המפלט, שם חיכתה להם קבוצת התמיכה של MI-6.
מאוחר יותר באותו לילה הם הגיעו לבסיס סודי. סם הוכנס מיד תחת הגנה, וג’ק העביר את כל הנתונים שאסף לצוות האנליסטים. הוא הרגיש שהתקדם צעד אחד קדימה, אך ידע שהאתגר האמיתי עוד לפניו.
הלילה היה עמוק כשג’ק חזר אל דרק. עייף אך מלא באדרנלין, הוא עצר את הרכב מול שערים מוכרים. קוד שהיה טבוע בזיכרונו פתח את המעבר, והוא החנה את הרכב באיטיות מתחת לעצים. האור בבית עדיין דלק, וג’ק חש חום רק ממראה זה.
דרק פתח את הדלת עוד לפני שג’ק הספיק לעלות במדרגות. הוא לבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, שיערו היה פרוע. עיניו הבהירות-חומות הביטו בג’ק במבט קשוב.
“אתה מאחר,” אמר ברכות, אך בקולו נשמעה נימה של דאגה.
“יום קשה,” ענה ג’ק בקצרה ונכנס הביתה. כתפיו סוף סוף השתחררו כשהדלת נסגרה מאחוריו.
דרק כיווץ את עיניו, שם לב לשריטות הקטנות שעל ידיו של ג’ק ולעייפות שניכרה על פניו.
“רוצה לספר?” שאל, מושיט לג’ק כוס מים.
ג’ק לגם והשיב בראשו לשלילה.
“מחר,” אמר. “היום אני רק רוצה להיות איתך.”
דרק הנהן, מבלי ללחוץ. הוא ידע שג’ק לא נוטה לשתף מיד, והסבלנות שלו תמיד השתלמה. במקום לדבר, הוא הניח בעדינות את ידו על כתפו של ג’ק, לוחץ באצבעותיו.
“אתה צריך מקלחת,” העיר עם חיוך.
ג’ק צחק, מרפה את המתח שהצטבר במהלך היום הארוך. דרק הוביל אותו לחדר הרחצה, שבו כבר הוכנה מראש מים חמים. ג’ק חש איך העייפות מתחילה לשכוך כשהמים שטפו מעליו את הלכלוך והמתח מגופו.
כשהוא חזר לחדר השינה, דרק כבר שכב במיטה, צופה בו דרך עפעפיים כמעט סגורים. מבטו היה חם, כמעט מהפנט. ג’ק חש איך משהו מתכווץ בתוכו, אבל לא מפחד או דאגה, אלא מתוך תשוקה. תשוקה לשכוח את העולם, אפילו רק ללילה הזה.
“בוא לכאן,” אמר דרק בשקט, מושיט יד לעברו.
ג’ק לא התמהמה. הוא נשכב לצדו של דרק, מרגיש את חום גופו ואת הריח המוכר. מבטיהם נפגשו, וכל מה שהיה חשוב מעבר לקירות הבית הזה התפוגג. לא היו איומים, לא היה פחד—רק שניהם, לבבותיהם וגופיהם המגיבים זה לזה.
דרק נגע בעדינות בפניו של ג’ק, אצבעותיו מלטפות כל קו, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. ג’ק עצם את עיניו, מתמסר למגע הזה, מרגיש איך המתח עוזב את גופו. אך לצד העדינות שבמגעיהם, התחיל להיבנות מתח מסוג אחר. הם נמשכו זה לזה, שוקעים במערבולת של רגשות.
ג’ק משך את דרק קרוב יותר, נשימותיהם התמזגו, ואז הכול הפך למהיר יותר, חם יותר. הם איבדו תחושת זמן, בעולם הקטן הזה שנוצר רק עבורם. כל נשיקה, כל תנועה, אמרו יותר מכל מילה. זה לא היה רק פיזי—זה היה מקום המפלט שלהם מהמציאות.
מאוחר יותר, כשהם שכבו זה לצד זה, עייפים אך מאושרים, ג’ק הרגיש שליבו סוף סוף פועם בשלווה. דרק חיבק אותו, מקרב אותו אליו.
“אתה חזק,” אמר בשקט. “אבל אל תשכח שאתה לא לבד.”
ג’ק חייך ועצם את עיניו. המילים האלה היו כמו הבטחה שהוא התכוון לשמור.
הלילה עטף אותם בכנפיו, משאיר את כל השאר מחוץ לקירות הבית הזה.
