האוקיינוס התכונן למבחן הסופי. בימים שלפני הקרב, העיר הפכה למבצר, סמל לתקווה ולמאבק. רחובות שהיו פעם שקטים, התמלאו ביצורי ים שחיזקו את ההגנות והכינו את עצמם לקרב. מדוזות זוהרות סיירו בגבולות, קרקנים בנו מחסומים מגוננים, ודולפינים העבירו מסרים במהירות שאין שני לה.
קאלן נע בין היצורים, מעניק להם תחושת ביטחון בנוכחותו. בידיו החזיק את אבני האיזון, שפעמו בהרמוניה עם האנרגיה של כל מי שהיה סביבו.
“אנחנו יחד. אנחנו חזקים,” אמר, ומילותיו הדהדו דרך המים.
לילה הקרב
כאשר הלילה ירד, המים הפכו כבדים, כאילו ספוגים באי שקט. האוקיינוס נראה מאיים: מערבולות ענקיות נוצרו סביב העיר, והאור, שבדרך כלל היה עדין, קיבל גוון קודר.
מהצללים הופיעה הישות הקדומה. צלליתה הייתה עטופה באפלה, ועיניה, שזרחו בזעם, הקרינו איום. קולה הרעים דרך המים כמו סערה מתקרבת:
“עכשיו הכול ייגמר. אין לכם מקום בעולם הזה.”
קאלן, שאחז באבני האיזון גבוה, הביט בחבריו – ליריאל, טוראק ושאר חברי המועצה.
“אנחנו נלחמים על מה שחשוב לכולנו,” אמר. “אנחנו לא נוותר.”
הקרב
הקרב החל במכת עוצמה מצד הישות, ששחררה מערבולת של אנרגיה אפלה על העיר. ליריאל זימנה זרמים חזקים כדי להסיט את ההתקפה הראשונה. טוראק, בכוחו העצום, הכה במים ויצר גלים שבלעו את המכות. הצללים יצרו מחסומים שעצרו את הישות מלהתקרב לעיר.
אך עם כל התקפה, הכוח האפל הפך לפרוע יותר. הישות פרצה דרך קווי ההגנה, וכוחות המגנים החלו לדעוך.
קאלן הבין שלכוחם אין די. אפילו אבני האיזון, על אף עוצמתן, לא יכלו להתגבר על זעמה של הישות.
הקרבתו של קאלן
ברגע המכריע, קאלן הבין שהדרך היחידה לעצור את הישות היא לשחרר את מלוא כוחה של האבנים ולהתמזג איתן, להפוך לאנרגיה טהורה. הקרבה זו הייתה בלתי הפיכה, אך הוא לא היסס.
הוא הביט בחבריו בפעם האחרונה. ליריאל, שחשה שמשהו מתרחש, קראה:
“קאלן, מה אתה עושה?!”
“אני מגן על מה שאני אוהב,” השיב בחיוך רך.
הוא הניח את ידיו על האבנים ושחרר את כל נשמתו לתוכן. אור בוהק מילא את המים, מאיר את כל האוקיינוס. גל של אנרגיה יצא מהאבנים, התמזג עם האנרגיה של כל יצורי הים, והפך לזרם של הרמוניה טהורה.
האור היה כה עוצמתי שהישות נסוגה ונעלמה במעמקים.
מורשתו של קאלן
כאשר הקרב הסתיים, המים שוב הפכו רגועים. מועצת השומרים וכל היצורים שנלחמו התאספו במקום שבו נעלם קאלן. הם חשו את כאב האובדן, אך גם גאווה על הקרבתו.
לכבודו, העיר בנתה מקדש במקום שבו התמזג קאלן עם האוקיינוס. המקדש הפך לסמל של איזון ושלום, שהוא השיב. מועצת השומרים נשבעה להגן על האוקיינוס ועל כל תושביו, ולהמשיך את משימתו של קאלן.
שמו הפך לאגדה, סיפור של אומץ והקרבה עצמית. זכרו הועבר מדור לדור, תזכורת לכך שגם במעמקים החשוכים ביותר, ניתן למצוא אור כשנלחמים על מה שבאמת חשוב.
