המים סביב קאלן וליריאל הלכו והתבהרו ככל שקווי המתאר של עירם התת-ימית החלו להופיע באופק. הכיפות המוזהבות, שזורות ברשת אצות זוהרות, היו נראות מרחוק. העיר נראתה חיה ונושמת, כאילו היא מגיבה לחזרתם של גיבוריה. אבל הפעם התחושה הייתה שונה. הזרמים שליטפו את גופם נראו כמו נגיעות של קבלת פנים, והאורות בבתים שיקפו את ההתרגשות והציפייה של התושבים.
“אנחנו בבית,” לחשה ליריאל, כשהיא מחייכת ברכות לעבר קאלן.
הוא הנהן, אם כי עיניו היו מלאות במחשבות. אבני האיזון, שהיו בתוך תיקו, הרגישו כבדות יותר עם כל רגע שחלף. עליו לא רק להסביר את משמעותן אלא גם לאחד מגוון יצורים שמעולם לא עבדו יחד.
קבלת הפנים בעיר
כאשר עברו דרך שערי העיר המרכזיים, קיבלה את פניהם קבוצה גדולה של תושבים. יצורים מכל הסוגים מילאו את הרחובות, יוצרים מקהלה רעשנית אך חגיגית של צלילים. דגים עם קשקשים נוצצים הסתובבו במים, יוצרים תבניות חיות. מדוזות זרחו ברכות, ואפילו הקרקנים, שבדרך כלל מתחבאים במעמקים, עלו קרוב לעיר כדי לצפות בחזרתם של קאלן וליריאל.
“הם חזרו!” נשמע קול מהקהל, ובאותו רגע העיר התמלאה בקריאות שמחה ובפלאשים של אור.
“לא ציפיתי לזה,” אמר קאלן, מעט נבוך מהתשומת לב.
ליריאל צחקה בשקט.
“אתה תצטרך להתרגל לזה. אתה עכשיו התקווה שלהם.”
הם התקדמו באיטיות לעבר הכיכר המרכזית של העיר, שם עמד כיפת המועצה. כשהם נכנסו פנימה, הקהל נשאר בחוץ, ממשיך ללחוש על חזרתם.
כינוס מועצת השומרים
קאלן ניגש לשולחן המרכזי בתוך הכיפה, שם כבר התאספו נציגים של מיני היצורים השונים באוקיינוס. היו שם רק תריסר, אבל כל אחד מהם ייצג תרבות וכוח ייחודיים.
בין הנוכחים היו:
•אקורת’, קרקן עתיק עם עיניים חכמות שסומנו בצלקות מקרבות רבים.
•פלייתה, דיונון זוהר שנחשב לבעל המוח החד ביותר בקרב תושבי האוקיינוס.
•מירנה, נציגה של הצללים, יצורים מסתוריים שרק לעיתים נדירות נראים אפילו על ידי שוכני הים האחרים.
ליריאל נגעה בעדינות בכתפו של קאלן, כאילו מעודדת אותו. הוא נשם עמוק, שלף את אבני האיזון מתיקו והניח אותן על השולחן.
“חזרנו לא רק עם תשובות, אלא עם אחריות,” הוא התחיל, מביט במבט יציב על הנאספים. “האבנים האלו אינן רק חפצים עתיקים. הן המפתח להרמוניה באוקיינוס שלנו.”
קאלן סיפר על מסעם לזנידאר, הישות שהעבירה לו את האבנים, ועל החזיונות שחווה. הוא תיאר כיצד האבנים מחברות בין כל קצוות האוקיינוס והסביר שאם האיזון לא יושב על כנו, כאוס ישתלט על עולמם.
ויכוחים ושאלות
“אתה מבקש מאיתנו להתאחד?” שאל אקורת’, קולו רעם כמו גלים המתנפצים על סלעים. “האם אתה מבין שהעמים שלנו תמיד חיו בנפרד?”
“זה בדיוק מה שצריך להשתנות,” ענה קאלן בנחישות. “הזמן של בידוד נגמר. אם לא נעבוד יחד, נאבד הכול.”
פלייתה, שזרועותיה זהרו בקצב מחשבותיה, הוסיפה:
“אבל איך נוכל לסמוך אחד על השני? אפילו כאן, באולם הזה, אין לנו שפה משותפת.”
“האבנים יעזרו לנו,” התערבה ליריאל. “הן קשורות למהות האוקיינוס. אם נלמד להשתמש בכוחן, נוכל לא רק להשיב את האיזון אלא גם ליצור הבנה חדשה בין עמינו.”
מירנה, שצלליותיה נעו בעדינות מאחוריה, אמרה בשקט:
“אנחנו חייבים לקחת את הסיכון. זנידאר בחר בקאלן מסיבה מסוימת.”
החלטה והצעד הראשון
לאחר דיונים ארוכים, הסכימו חברי המועצה להתאחד. הוחלט שכל אחד מהם ישתתף בחקר כוחן של אבני האיזון והשפעתן על האוקיינוס.
“זה רק ההתחלה,” אמר קאלן, מביט על השומרים שהתאספו. “אבל זו התחלה של דרך חדשה.”
כשהם עזבו את אולם המועצה, קאלן הרגיש שמשקל האחריות שעל כתפיו הוקל מעט. הוא כבר לא היה לבד במשימתו. האוקיינוס שמע את קריאתו, ותושביו החלו לפעול יחד.
בחוץ, העיר עדיין רחשמה בהתרגשות. התושבים ידעו שמשהו גדול ממתין להם בעתיד.
