החזרה המרגשת
החזרה לעיר הייתה מלאה ברגשות. כשקלן, ליריאל וטוראק חצו את גבולות העיר, הם התקבלו על ידי התושבים שהקיפו אותם בקריאות שמחה. אנשים, יצורי ים ואפילו תושבים צנועים ביותר של האוקיינוס הביעו את תודתם על ההצלה. הרחובות הזוהרים של העיר התעוררו שוב לחיים, והתקווה ניכרה על פניהם של התושבים.
המפגש עם התושבים
“הם עשו את זה! הם הצילו אותנו!” נשמע קול מתוך הקהל, ועד מהרה הצטרפו אליו כולם.
קלן חש לא בנוח מול גל המחמאות. הוא ידע שהניצחון שלהם הושג במחיר כבד, והצלת העיר היא רק זמנית. אך הוא לא יכול היה לשלול מהתושבים את הרגע הזה של שמחה.
מחייכת, ליריאל פנתה אליו.
“אתה ראוי לתודת התושבים, קלן. אל תהיה כל כך קשה עם עצמך.”
“אני שמח שהצלנו את העיר,” הוא ענה. “אבל מה אם זה רק ההתחלה?”
בקרבת מקום, טוראק הוסיף בשקט: “אתה צודק, קלן. האוקיינוס לעיתים רחוקות משאיר אזהרות ללא השלכות. אנחנו צריכים להיות מוכנים.”
החגיגה
בלילה, העיר ערכה חגיגה לכבוד ההצלה. הכיכר התמלאה בתושבים, ומנגינות של כלי נגינה ימיים הדהדו במים. ליריאל וקלן ישבו על ראש אחד המגדלים, צופים בשמחה.
“תראה כמה הם שמחים,” אמרה ליריאל, קולה מלא הקלה. “העיר חיה מחדש.”
קלן לא הצליח למנוע חיוך.
“את צודקת. אבל נדמה לי שאני כבר לא אותו אדם שהייתי.”
ליריאל הסתובבה אליו, מבטה מלא אמפתיה.
“אתה השתנית. זה נכון. אבל שינויים אינם תמיד דבר רע. לב האוקיינוס בחר בך. הוא רואה בך משהו מיוחד.”
קלן הביט בידיו במחשבה.
“אני מרגיש את כוחו. אבל הוא נראה לי גדול מדי. כאילו הפכתי לחלק ממשהו שאני לא יכול להבין לגמרי.”
ליריאל הניחה יד על כתפו.
“אתה לא לבד, קלן. אנחנו איתך—טוראק, אני, וכל העיר הזאת. יחד נוכל להתמודד עם כל איום.”
התעוררות כוחות קדומים
למחרת בבוקר, קלן החליט לבדוק את העיר ואת מערכות ההגנה שלה. למרות שהגנרטור המגנטי ייצב את זרמי המים, הוא ידע שלסערה ייתכן שהיו השלכות. הוא גילה שקרני הפלזמה והרזונטורים פועלים טוב יותר, אך הזוהר שלהם נעשה מוזר ומשתנה.
“כנראה שהסערה גרמה לשינויים בזרם האנרגיה עצמו,” הוא הניח, מנתח את הנתונים.
“ייתכן שזה קשור להשפעת הכוחות הקדומים שטוראק הזכיר.”
באותו רגע ניגש אליו זקן העיר, איש ים כסוף שיער בשם איילן.
“קלן,” החל איילן, קולו היה עמוק ושלו. “עשית יותר ממה שמישהו מאיתנו ציפה. אבל אני חייב להזהיר אותך: כוחותיו הגדולים של האוקיינוס לעיתים רחוקות נסוגים לנצח. מה שראית במערה הוא רק קצה הקרחון.”
קלן הביט בזקן.
“מה אתה מתכוון?”
“ראיתי סערות כאלה בעבר, לפני שנים רבות,” המשיך איילן. “הן תמיד מבשרות על התעוררות של משהו קדום. בידיך הכוח, אך גם האחריות. האוקיינוס יעמיד אותך למבחן שוב.”
קלן הנהן, הבעתו נעשתה נחושה יותר.
“אני מוכן. אם משהו יאיים על העיר או על האוקיינוס כולו, אני אעשה כל מה שצריך כדי להגן עליהם.”
ההכנה לאתגרים חדשים
במפגש מועצת השומרים, קלן שיתף את חששותיו. ליריאל, טוראק, ושאר חברי המועצה הקשיבו לו בתשומת לב.
“הסערה שככה, אבל אסור לנו להיות שאננים,” פתח קלן. “הכוחות שהתעוררו במעמקים עשויים לשוב. אנחנו חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש.”
“מה אתה מציע?” שאלה ליריאל.
“אני חושב שאנחנו צריכים לחקור את הרשומות העתיקות ולהבין מה גרם לסערה. ייתכן שזה יעזור לנו למנוע את חזרתה,” השיב קלן.
טוראק הנהן באיטיות.
“זה רעיון חכם. אבל אנחנו גם צריכים לחזק את מערכות ההגנה שלנו. אם משהו יצא מהמעמקים, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקרב.”
המועצה הסכימה פה אחד. בימים שלאחר מכן, קלן וצוותו החלו להתכונן לחקור את הידע העתיק, בתקווה למצוא את המפתח לפתרון מסתורי האוקיינוס.
מחשבות אחרונות
בעומדו בקצה העיר, קלן הביט במים השקטים, שנראו שקטים מדי. בתוכו סערו רגשות: גאווה על הצלת העיר, חרדה מפני העתיד הלא נודע, ותחושת אחריות עצומה.
“אני מרגיש שזה רק ההתחלה,” הוא לחש לעצמו.
העיר ניצלה, אבל קלן ידע שכוחותיו הקדומים של האוקיינוס התעוררו, והשפעתם עשויה להופיע בכל רגע. דרכו רק החלה, ומולו ניצבו אתגרים חדשים שיגלו לא רק את סודות המעמקים, אלא גם את קלן עצמו.
