לאור המסתורי של המקדש התת-ימי, קלן חש כאילו הזמן עצמו האט. דמותו של זנידאר, מוקפת בזרמים נוצצים, מילאה את החלל בתחושת שלום וחוכמה עתיקה. עיניו הזוהרות של זנידאר – שני כדורי אור קורנים – נדמו כאילו הן רואות דרך קלן, חודרות את מחשבותיו ורגשותיו.
הלחישה של שומר העתיק
“קלן,” החל זנידאר בקול שקט, כמו לחישת גלים, אך רועם כמו הדהוד במערה. “בחרת בדרך שרק מעטים מעזים ללכת בה. אתה נושא כוח שמסוגל לשמר שלום או לגרום להרס. אמור לי, מדוע אתה מבקש איזון?”
קלן, שחש כגרגר חול בנוכחות גדולה כל כך, צעד קדימה. הוא לקח נשימה עמוקה, נושא את כובד האחריות המונח על כתפיו.
“אני מבקש איזון,” החל, מנסה לשמור על קול יציב, “כי זהו הדרך היחידה לקיים חיים בכל גיוונם. הייתי עד להרס שגרמה התאווה לכוח ושליטה, ולא אתן לטעויות הללו לחזור על עצמן.”
זנידאר נותר שקט, מבטו החודר כאילו בוחן את כנות דבריו של קלן.
ההיסטוריה של אבני האיזון
“עליך להבין,” המשיך זנידאר, “שאבני האיזון אינן רק כלים. הן מסמלות את עצם מהות האוקיינוס. הן מחברות ניגודים: כוח ועדינות, אור וחושך, שליטה וחופש. אך זכור, איזון אמיתי לעולם אינו מושג באמצעות שליטה מוחלטת.”
ליריאל, שעמדה לצד קלן, התקרבה קדימה, פניה משקפות יראת כבוד וקשב רב.
“זנידאר,” אמרה, “אם האיזון דורש הבנה עמוקה של כל היבטי הים, כיצד נוכל ללמוד לראות אותו כפי שאתה רואה?”
זנידאר הפנה את מבטו אליה. “עליכם להקשיב. להקשיב ללחישת הזרמים, לקולות היצורים, לחריקות האבנים ולתנועות העומקים. כל אחד מהם הוא חלק מהשלם. ברגע שתלמדו לשמוע אותם, תבינו כיצד לשמר איזון.”
עבר והווה
זנידאר שתק, ולרגע המקדש התמלא רק בזרימת המים הרכה. ואז דיבר שוב:
“ראיתי כל דור ודור של שומרים שקדמו לך, קלן. כל אחד מהם החל בהתלהבות רבה, אך מעטים הבינו שכוח הוא לא שליטה. כוח הוא שירות.”
קלן הרהר בדבריו של זנידאר. הוא חשב על מסעו – צעדיו הראשונים בעולם התת-ימי הזה וכיצד לב האוקיינוס שינה אותו. כעת הוא חש לא רק חלק מהאוקיינוס אלא כהמשכו.
“זנידאר,” שאל לבסוף, “כיצד אוכל למנוע איומים חדשים? כיצד אוכל לעצור את ההיסטוריה מלחזור על עצמה?”
זנידאר הטה מעט את ראשו, ודמותו נראתה לרגע מתמוססת בזרמים לפני שהתבהרה שוב.
“עליך לזכור, איזון הוא תהליך, לא יעד,” אמר. “אינך יכול לשלוט בכל גל או כל זרם. אך תוכל ללמד אחרים להיות חלק מהאיזון. כוחך טמון באיחוד, לא בפילוג.”
ברכת השומר
קלן חש חמימות עולה בתוכו. אבני האיזון שבידיו החלו לזהור ברכות, כאילו מגיבות לדבריו של זנידאר. הוא כרע ברך לפני השומר העתיק.
“אני מבקש את ברכתך ואת הנחייתך,” אמר. “אלך בעקבות דבריך ואשאף לשמר הרמוניה.”
זנידאר הושיט יד, והאור שנבע מדמותו עטף את קלן. זו הייתה יותר ממגע. קלן חש כיצד כל פחדיו וספקותיו נמסים, ומשאירים אחריהם רק בהירות ונחישות.
“אני מברך אותך,” אמר זנידאר. “אך זכור, נתיב השומר הוא אינסופי. הוא דורש חוכמה, סבלנות והקרבה.”
מורשתו של זנידאר
ליריאל וטוראאק, שצפו בהשתאות, חשו שינוי באווירת המקדש. הוא הפך קליל יותר, מואר יותר, כאילו נוכחותו של זנידאר הביאה עמה שלום.
“תודה, זנידאר,” אמר קלן, קם על רגליו. “אעשה הכול כדי לכבד את אמונך.”
זנידאר חייך, ודמותו החלה להתעמעם, מתמוססת אל תוך זרמי המים.
“צא,” אמר, “וזכור, האיזון מתחיל בתוכך. רק אז הוא יכול להתפשט בכל האוקיינוס.”
פרק חדש
“מה עכשיו?” שאלה ליריאל, שוברת את השקט. קולה היה רגוע, אך בו זמנית ניכרה בו הערצה.
“עכשיו אנחנו חוזרים,” השיב קלן, מביט לאחור אל המקדש. “אך עבודתנו רק מתחילה. עלינו לא רק להגן על האוקיינוס אלא גם ללמד אחרים להיות שומרים, כדי שהאיזון לא יהיה תלוי באדם אחד.”
טוראאק הנהן לאט. “זנידאר בחר בך, והוא צדק. כעת אתה יותר משומר. אתה מדריך לתחילתו של עידן חדש עבור כולנו.”
קלן חש את נחישותו מתעצמת בתוכו. הוא לא היה לבד. עם חבריו ובעלי בריתו, הוא יכול לבנות עולם המבוסס על הרמוניה וכבוד – עולם שיכול לעמוד בפני כל אתגר.
