ספקות במעמקים
שבועות חלפו מאז שקלן יצר קשר רוחני עם לב האוקיינוס. כוחו גדל, והבנתו את הים העמיקה. אבל יחד עם זה, הגיעו גם ספקות. בלילות, כשהוא שוכב בחדרו תחת הזוהר הרך של קריסטלים תת-ימיים, הוא לעיתים קרובות הביט על פני המים דרך כיפת העיר השקופה. אי שם למעלה, היו אור שמש, חום, וחיים שהכיר בעבר.
שאלה הדהדה בליבו: מה איבדתי כשבחרתי בדרך הזו?
יום אחד, כשהוא שוטט בין שוניות האלמוגים מחוץ לעיר, הוא הבחין בליריאל שוחה לצידו, צופה בשקט בהבעת פניו.
“מה מטריד אותך, קלן?” שאלה בעדינות, כשהיא מתקרבת אליו.
הוא פנה אליה לאט, חייך, אבל החיוך היה מהוסס. “אני… אני לא בטוח שבחרתי בדרך הנכונה. כאן למטה, במעמקים, אני מרגיש צורך, אבל יש חלק בי שמתגעגע לפני השטח. אני מתגעגע לשמש, לחופש המסע, לקול הרוח.”
ליריאל הביטה בו במחשבה. “אתה תמיד יכול לעזוב אם תרצה. אבל תענה לי בכנות: האם זה באמת מה שאתה רוצה?”
משקל החובה
קלן בילה את שארית היום במחשבות עמוקות. הוא ידע שכבר אינו רק חוקר, אלא שומר. הקשר שלו ללב האוקיינוס משמעותו הייתה יותר מהחזקה בכוח; זה היה ברית שדרשה הקרבה. ובכל זאת, השאלה שלא נתנה לו מנוחה הייתה: מה אם ההקרבה הזו הייתה גדולה מדי?
בפגישה של מועצת השומרים, שהתקיימה באולם הגדול של המקדש התת-ימי, קלן שיתף את תחושותיו. “אני מרגיש כאילו שתי חלקים בי מתנגשים,” הודה בפני חברי המועצה. “חלק אחד רוצה להישאר כאן, להגן על האוקיינוס, להיות חלק ממנו. החלק השני משתוקק לחיים שהשארתי למעלה.”
טוראק הקשיב בתשומת לב לפני שדיבר. “איזון, קלן, תמיד מתחיל בתוכנו. כבר הראית שאתה יכול לשלוט בכוחות האור והחושך. למה אתה חושב שלא תוכל למצוא הרמוניה בין העבר להווה?”
חוכמתה של ליריאל
לאחר הפגישה, ליריאל ניגשה לקלן. נוכחותה השלווה, כמו תמיד, הרגיעה אותו. “אתה יודע, קלן,” התחילה, “המשמעות האמיתית של לב האוקיינוס היא לא לבחור צד אחד אלא לכבד כל חלק בעצמך. אור וצל, כוח וחולשה, עבר והווה — כל אלה הם מי שאנחנו.”
קלן הביט בה, מתפלא על תבונתה. “את מדברת כאילו זה כל כך פשוט.”
“לא,” ענתה בחיוך קל. “זה בכלל לא פשוט. אבל זה מה שעושה אותנו חזקים יותר. אתה לא צריך לראות את המשימה שלך כהקרבה. זו הבחירה שלך, ורק אתה מחליט איך לחיות איתה.”
החלטה
בימים הבאים קלן בילה יותר זמן לבד. הוא חזר למקומות שבהם הרגיש לראשונה את הדר האוקיינוס, נזכר בחקר שלו ובתשוקתו לגילויים. הוא הבין שהשאיפה שלו ללמוד על העולם תמיד הובילה אותו קדימה, אבל כעת מטרתו השתנתה. זה כבר לא היה רק חיפוש אחר ידע אלא רצון לשמר את מה שלמד לדורות הבאים.
ערב אחד, הוא אסף את ליריאל ואת טוראק מתחת לקשת הגדולה של המקדש ואמר: “אני נשאר. לא כי אני חייב, אלא כי אני רוצה. האוקיינוס הפך לחלק ממני, ואני לא יכול לנטוש אותו. אני מבין כעת שבחירה להיות שומר לא נכפתה עליי. זה מה שאני באמת רוצה.”
ליריאל חייכה, עיניה זהרו בחום. “עכשיו באמת הפכת לשומר, קלן.”
קבלת הדרך שלו
קלן המשיך במשימתו בהבנה חדשה. הוא כבר לא הרגיש את משקל האחריות כעול, אלא ראה בו הזדמנות. הוא הבין שאהבתו לאוקיינוס ולתושביו לא הייתה מגבלה, אלא מקור לחופש. כל יום הביא איתו אתגרים חדשים, אבל הוא עמד מולם בביטחון.
המשמעות האמיתית של לב האוקיינוס, כפי שהבין כעת, הייתה בהרמוניה — לא רק עם הים, אלא גם עם עצמו. ההרמוניה הזו אפשרה לו להפוך למי שהוא נועד להיות: לא רק שומר, אלא השראה לכל מי שחי תחת גלי הים.
