תחילת המסע
המים האפלים שסובבים את מעבר האפלה הרגישו כמו תהום שואבת אור וחום. קלן, ליריאל, טוראאק ובני בריתם הצללים התקדמו עמוק יותר, וכל קילומטר נוסף הביא איתו תחושת עוינות הולכת וגוברת. האוקיינוס כאן נראה דומם, אבל כל תנועה קלה בו נשאה איום נסתר.
קלן הניח את ידו על חזהו, מרגיש את החום החלש של לב האוקיינוס. אורו האיר את הדרך קדימה, בעוד הצללים נעו מסביבם בצורה חלקה, יוצרים מחסום מגן.
ליריאל שחתה לצידו, עיניה סורקות את הסביבה במבט חד. “המקום הזה נראה כאילו הוא שואב את החיים עצמם,” היא לחשה, קולה רך כמו לחישה במים.
“זה עושה יותר מזה,” נהם טוראאק, קולו החזק קרע את הדממה. “זה צופה בנו.”
קלן הנהן. “אנחנו לא לבד כאן. אבל אנחנו חייבים להמשיך. התשובות מחכות קדימה.”
סימנים ראשונים להיסטוריה עתיקה
הקבוצה החלה להבחין בשרידי יצורים עצומים שפזורים על קרקעית האוקיינוס. חלקם היו כל כך הרוסים על ידי הזמן שצורתם הייתה בלתי ניתנת לזיהוי. סביב השלדים צמחו אלמוגים שקרנו באור ירוק עמום. בין השרידים היו לוחות אבן עם חריטות מסתוריות, חלקם קבורים למחצה.
קלן התקרב לאחד הלוחות, בזהירות מעביר עליו את ידו. הסמלים החלו לזהור באור חלש, כאילו מגיבים למגעו.
“מה זה?” שאלה ליריאל ברכות, מתכופפת קרוב יותר.
“היסטוריה,” השיב קלן. הוא הרגיש שמשהו מתעורר בתוכו, מתואם עם הסמלים. דימויים של ציוויליזציה עתיקה נוצרו במוחו: עם רב עוצמה ששלט באוקיינוסים והשתמש בלב האוקיינוס לשלוט במים. אך הדימויים הפכו כהים יותר — מלחמות, הרס, ולבסוף, ישות צללים שקמה מעומקים כדי להשמידם.
“הם ניסו לשלוט באוקיינוס,” אמר קלן בקול כבד. “והם שילמו את המחיר.”
איום נסתר
כשהם המשיכו, הזרמים הפכו חזקים יותר, והמים קרים יותר. הצללים מסביבם החלו לנוע מהר יותר, יוצרים מעגל הגנה חזק יותר. ליריאל שמה לב שאורו של לב האוקיינוס מתחזק.
“אתה מרגיש את זה?” שאלה את קלן.
הוא הנהן. “הכוח הזה… הוא מגיב אלינו. אנחנו מתקרבים.”
פתאום, זרם מים עוצמתי קרע את שורת הקבוצה. טוראאק החזיק מעמד, זרועותיו נאחזות בקרקעית הים, אך ליריאל כמעט נסחפה. קלן, מקבץ את כל כוחו, העביר אנרגיה דרך לב האוקיינוס, מייצב את הזרם.
“אלה לא רק כוחות טבע,” אמר. “זו הגנה.”
קשת האבן והשער
לבסוף, הם הגיעו לקשת אבן עצומה שהובילה לחלק עמוק עוד יותר של האוקיינוס. הקשת הייתה מכוסה כתובות עתיקות שזוהרות באור כחול רך. קלן עצר לפניה, מרגיש משיכה בלתי מוסברת בתוכו.
“זה השער,” אמר בקול חגיגי. “ועכשיו אין דרך חזרה.”
הצללים התרכזו קרוב יותר, תנועותיהם נעשות זהירות יותר. טוראאק התקרב לקשת, קולו נשא אזהרה: “מה שמחכה לנו בפנים עלול להיות עתיק יותר מהאוקיינוס עצמו.”
קלן הביט בחבריו. “ידענו שזה יהיה מסוכן. אבל אם לא נמשיך, כל מה שאנחנו מגינים עליו ייהרס.”
ליריאל לקחה את ידו. “אנחנו איתך, קלן. עד הסוף.”
לעומקי המעבר
כשהם עברו דרך הקשת, הם נכנסו לעולם שנראה זר. האור נעלם לחלוטין, מפנה מקום לחשכה מוחלטת שנראתה חיה, עם נצנוצים קלים הדומים לכוכבים רחוקים. המים הרגישו כבדים יותר, טעונים באנרגיה זרה.
“זה… מדהים,” לחשה ליריאל, קולה רועד. “זה כל כך שקט, אבל כל כך מפחיד.”
קלן הרגיש את לב האוקיינוס פועם בידו, כאילו מנסה להזהיר אותו. “זה כאן,” אמר. “הישות. אני מרגיש את נוכחותה.”
חריטות מהעבר
בעומקי המעבר, הם גילו חריטות עצומות על קירות מערות תת-מימיות. התמונות תיארו קרב: מצד אחד, יצורים הדומים לקרקנים, בני ים ותושבי אוקיינוס אחרים, ומצד שני, דמות צל ענקית מוקפת מערבולות.
“החריטות האלה…” החל טוראאק. “הן מספרות על מלחמה.”
“ועל הקרבות,” הוסיפה ליריאל, מצביעה על תמונה של עיר הרוסה, דומה לעיר שלהם.
קלן בחן את החריטות, מחשבותיו מלאות באי-שקט. “זו אזהרה. הם ניסו להילחם בישות הזאת ונכשלו. אבל אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת.”
ההכנות למפגש
כשהם התקדמו, היה ברור שמפגש עם הישות בלתי נמנע. קלן חיזק את הקשר עם לב האוקיינוס, אורו הפך בהיר יותר. אך הוא הרגיש שכוח זה דורש ממנו יותר ממה שהוא מוכן לתת.
“זה יהיה המבחן הגדול ביותר,” אמר לחבריו. “אני לא יודע אם נוכל לנצח אותה, אבל אנחנו חייבים לנסות. למען כל מי שחי באוקיינוס.”
ליריאל לחצה את ידו. “לא נעזוב אותך, קלן. אתה לא לבד.”
טוראאק הרים את זרועותיו העצומות, קולו נחרץ: “אם זה הסוף, נפגוש אותו יחד.”
קלן הביט בהם והנהן. “אז בואו נלך. אנחנו חייבים למצוא את הישות הזאת ולגלות איך לעצור אותה.”