השקט שב לאוקיינוס. האור במים היה רך, הזרמים רגועים, אך קאלן הרגיש שזו רק אשליה. מתחת לפני השטח משהו זז – עדין אך עקשני. לעיתים קרובות הוא מצא את עצמו מביט לעומקים, כאילו מנסה לזהות מה מסתתר מעבר לאופק הנראה.
לילה אחד, כשהיה שקוע במדיטציה עמוקה, הוא אחז באבני האיזון בידיו. אורן, שבדרך כלל היה רך ומנחם, לפתע דעך. במקום זאת, הן החלו לפעום באנרגיה כבדה וקרה שחדרה ישירות אל לבו.
חזון של חורבן
קאלן הושלך לחזון שקפא את נשמתו. הוא ראה את האוקיינוס נקרע על ידי מערבולות ענקיות, שבלעו ערים תת-ימיות. צללים ענקיים עלו מהמעמקים ומילאו את המים בחושך. יצורי הים נלחמו בכאוס, בעוד עירו נהרסה לחלוטין.
מהתהום עלה קול, כה עוצמתי עד שנראה כאילו האוקיינוס עצמו דיבר:
“כוח זה אינו שייך לך. אתה תשלם על חטאיך.”
המילים חדרו עמוק לתוכו, והוא חש חסר אונים מול העוצמה והזעם של הישות שהסתתרה בצללים.
קריאה להגנה
כשהתעורר מזיע, קאלן הבין: החזון היה אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנה. הוא זימן את מועצת השומרים ותיאר בפניהם את הישות שעומדת מאחורי האיום.
“אנחנו עומדים מול החשכה העמוקה ביותר,” אמר, קולו יציב, למרות שידיו רעדו מעט. “אם לא נעצור אותה, כל מה שהגנו עליו ייהרס.”
ליריאל, טוראק ושאר חברי המועצה שתקו, אך עיניהם שידרו נחישות.
“אנחנו נילחם,” אמר לבסוף טוראק. “נגן על ביתנו בכל מחיר.”
המועצה החליטה לחזק את העיר, לחזק אותה בעזרת קסם וכוחן של אבני האיזון. הם שלחו קריאה לכל יצורי הים – ממדוזות זוהרות קטנות ועד קרקנים אדירים – בבקשה להתאחד לקרב האחרון.
הכנה למבחן האולטימטיבי
יום אחר יום, האוקיינוס רחש בהכנות. דולפינים סיירו בגבולות, יצורים זוהרים האירו את המים, ותמנונים בנו מחסומים מאבן ואלמוגים. קאלן ידע שהקרב יהיה קשה, אבל הוא האמין שאחדותם ונאמנותם יוכלו לעצור אפילו את הכוח העתיק ביותר של ההרס.
עמד על ראש המקדש, אוחז באבני האיזון, קאלן הביט אל עבר האוקיינוס העצום. אורן שב להיות עדין, אך הוא הבין שהמבחן הגדול ביותר עוד לפניו.
סיפורו עדיין לא הסתיים. הוא ממשיך להיכתב במים הגועשים של האוקיינוס, שם כל יצור מוכן לעמוד על משמר ביתו.
