חזרתו של גיבור
כשקלן, ליריאל וטוראק חזרו לעיר התת-מימית, הם התקבלו בקריאות שמחה וביצורי ים זוהרים שהאירו את דרכם. תושבי העיר, שהתאספו בכיכר המרכזית, הביעו את תודתם והערצתם. אך קלן הרגיש מרוחק. משהו בתוכו השתנה. גופו הרגיש קל, אך יחד עם זאת הוא נשא כובד בלתי ניתן להסבר של אחריות.
מפגש עם התושבים
“הם מסתכלים עליך כמו על גיבור,” לחשה ליריאל, שעמדה לצידו.
“אבל אני לא מרגיש כמו גיבור,” השיב קלן, מביט על הקהל. “אני מרגיש… כאילו הפכתי לחלק ממשהו גדול יותר. משהו שאני עדיין לא מבין עד הסוף.”
מאחוריהם, טוראק דיבר ברכות.
“זה טבעי, קלן. קיבלת כוח שגדול ממה שכל אחד מאיתנו יכול להבין. אבל זה לא רק עול—זו גם הזדמנות.”
זקן העיר, אילן, צעד קדימה, קולו היה מלא בגאווה.
“קלן, הצלת את ביתנו. אבל יותר מזה, הוכחת שאתה ראוי להיות שומר האוקיינוס. אנו מודים לך על כך.”
התושבים הריעו בקול למילותיו של אילן, אך קלן רק הנהן, מתקשה למצוא מילים לתגובה.
הבנת תפקידו החדש
לאחר המפגש, שבו השתתפה כל העיר, קלן פרש לראש אחד המגדלים המשקיפים על האוקיינוס. ליריאל מצאה אותו שם, יושב בשקט.
“אתה צריך להיות גאה בעצמך,” היא אמרה, מתיישבת לצידו.
קלן הניד בראשו.
“זו לא גאווה, ליריאל. זה משהו אחר. אני מרגיש שאני כבר לא שייך לעצמי. האוקיינוס—הוא בתוכי. הכוח שלו, הקול שלו. אני שומע אותו אפילו עכשיו.”
ליריאל הביטה בו בקפידה.
“זה הלב. הוא הפך אותך לחלק מהאוקיינוס. אבל זו לא קללה, קלן. זו מתנה.”
קלן הביט בה, עיניו זוהרות באור קלוש.
“אבל האם אני יכול לשלוט בזה? או שזה שולט בי?”
היא חייכה.
“אתה זה שהראית לנו שגם כוחות קדומים אפשר לכוון לטובה. אני מאמינה שתמצא את הדרך.”
הצעד הראשון לקראת איזון
בימים שלאחר מכן, קלן התחיל לשים לב שהקשר שלו לאוקיינוס הולך ומתחזק. הוא יכול היה להרגיש את הזרמים כאילו היו הוורידים שלו. הוא שמע את לחישותיהם של יצורי הים, אפילו הקטנים ביותר. והוא הבין שזה לא רק כוח, אלא גם אחריות.
טוראק, ששם לב לשינויים בקלן, פנה אליו במהלך סיורם לאורך מחסומי ההגנה של העיר.
“קלן, הפכת ליותר ממה שיכולתי לדמיין. אתה לא רק מגן. אתה עכשיו השומר של כל מה שחי באוקיינוס.”
“אבל איך אני יכול להתמודד עם זה, טוראק?” שאל קלן, מביט על הקרקן העצום.
“אני מרגיש שכל יצור בים סומך עליי.”
טוראק נע באיטיות במים, זרועותיו מתנופפות בעדינות.
“אתה לא לבד. אנחנו כאן כדי לעזור לך. ליריאל, אני, תושבי העיר—כולנו חלק מהעולם הזה. ואתה תלמד להיות חלק ממנו גם כן.”
השראה לעיר
כשהבין את תפקידו החדש, קלן החל לשתף את חזיונותיו ותחושותיו עם תושבי העיר. הוא סיפר להם על העיר השקועה, על הרוחות, ועל הלקחים שלמד. סיפוריו השרו השראה בתושבים, שהרגישו שעולמם הפך עמוק ועשיר יותר.
“אנחנו חייבים לחיות בהרמוניה עם האוקיינוס,” אמר קלן באחד ממפגשי מועצת השומרים.
“הוא לא רק הבית שלנו. הוא החיים שלנו. ואנחנו חייבים להגן עליו בדיוק כפי שהוא מגן עלינו.”
תושבי העיר אימצו את דבריו כהנחיה לפעולה. הם החלו לחזק את מערכות ההגנה של העיר, ובמקביל חקרו דרכים לשתף פעולה עם הטבע כדי לצמצם את ההתערבות באיזונו.
הלילה האחרון לפני השינוי
לילה אחד, כשקלן הביט במשטח המים המנצנץ, הוא חש תחושת שלווה עמוקה. ליריאל התקרבה אליו, קולה היה רך.
“אתה עדיין חושב על מה שצפוי לך?” היא שאלה.
“כן,” הודה קלן. “אני לא יודע מה מצפה לי. אבל אני יודע דבר אחד—אני כבר לא אותו אדם שהגעתי לכאן. אני אחר.”
היא חייכה.
“וזה דבר טוב. כי עכשיו אתה חלק מהעולם הזה. כולנו סומכים עליך, קלן. ואני מאמינה שתמצא את הדרך שלך.”
קלן הנהן, מבטו מופנה אל המעמקים.
“אז בואו נתחיל. יש לנו הרבה עבודה.”
העיר זכתה בשומר חדש. אבל קלן ידע שזה רק תחילת דרכו. האוקיינוס היה עצום, וסודותיו נותרו בלתי נדלים.
