החשכה מתעמקת
החשכה סביבם הפכה כבדה יותר, והקור חלחל למים, כאילו מזהיר אותם שהם מתקרבים למקום אסור. קלן, ליריאל וטוראק נעו בזהירות, כל אחד מהם חש שמישהו או משהו צופה בהם. האווירה הייתה רוויה בפחד קדום, שנראה כמו חודר לכל דבר סביבם.
צללים עתיקים
טוראק היה הראשון שראה אותם. זרועותיו רעדו קלות, ועיניו התמקדו בעומק לפניהם.
“תראו,” הוא אמר בשקט, קולו העמוק מהדהד במים.
קלן וליריאל סובבו את ראשיהם וראו תנועה במרחק. צללים עצומים, שנראו כמו צלליות של יצורי ים, גלשו בחלקלקות בין שאריות של עמודים וקשתות הרוסים. הם נעו כאילו היו חלק מהמים עצמם, גופם נמוג בסביבה ואז הופיע שוב.
“מה אלה?” קלן שאל בלחישה, אוחז בלב האוקיינוס חזק יותר.
ליריאל קימטה את מצחה, שיערה הכסוף מרחף במים כאילו מגיב לנוכחות הצללים.
“אלה… רוחות. שאריות של אלו ששלטו פעם באוקיינוס. האגדות מספרות שהם הפכו לצללים בגלל צמאונם לכוח. הם קוללו על שניסו לשלוט בים.”
טוראק הנהן, עיניו עוקבות אחרי הצללים בדריכות.
“קוראים להם שומרי התהום. הם שומרים על כוחות שלא צריך לגעת בהם. אנחנו צריכים להיות זהירים.”
אזהרה ראשונה
כשהקבוצה התקרבה להריסות עיר הרפאים, הצללים התחילו לנוע מהר יותר, כאילו הבחינו בנוכחותם. המים סביבם נעשו כבדים, ורחש מוזר מילא את המרחב. לפתע, אחד הצללים הופיע לפניהם. הוא היה עצום, עיניו זהרו באור ירוק עמום.
“סורו לאחור,” קול רעם מתוך המים עצמם.
“כאן אין מקום לחיים. לכו אם ברצונכם להינצל.”
קלן התקדם צעד, רועד קלות.
“לא באנו כדי לחלל את המקום הזה. אנחנו מחפשים תשובות. לב האוקיינוס הוביל אותנו לכאן.”
עיני הצל הבהיקו חזק יותר.
“לב האוקיינוס… אתה מחזיק בו, בן תמותה? האם אתה יודע שכוח זה אינו שייך לך?”
“אני יודע שכוחו עצום,” ענה קלן, מנסה לשמור על קול יציב.
“אבל אני לא משתמש בו לשלטון. אני רוצה להבין כיצד לשמור על האיזון בים.”
הצל התקרב באיטיות, גופו העצום כמעט נגע בקלן.
“מי שמחזיק בלב צריך להיזהר. הכוח הזה מסוכן. הוא עלול לכבול אותך ולהפוך אותך לחלק מהתהום.”
ליריאל התערבה, קולה היה רך אך תקיף.
“באנו לחשוף את האמת. בבקשה, אפשרו לנו להמשיך.”
הצל היסס לרגע לפני שנסוג ונמוג לתוך החשכה. קולו המשיך להדהד סביבם.
“צאו, אך זכרו: מי שמביט בתהום זמן רב מדי, הופך לחלק ממנה.”
חקירת ההריסות
לאחר האזהרה, הקבוצה נכנסה לעיר ההרוסה. ההריסות השתרעו סביבם, מעוותות על ידי הזמן והלחץ של המים. עמודים וקשתות כוסו בסמלים עתיקים שזרחו באור כחול רך. קלן העביר את ידו באיטיות על אחד הקירות.
“המקום הזה… הוא מרגיש חי,” אמר בשקט.
ליריאל בחנה תבליטים שהציגו סצנות מחיי התושבים הקדומים.
“אלה מספרים סיפור. תראה, קלן. הם השתמשו בלב האוקיינוס כדי לשלוט בכוחות הטבע. הם שלטו בזרמים, זימנו סערות, ופיקחו על חיי הים.”
קלן קימט את מצחו, חש אי נוחות מוזרה.
“ומה קרה להם?”
“הם רצו יותר מדי,” ענה טוראק, קולו מלא עצב.
“האוקיינוס תמיד לוקח חזרה את מה ששייך לו. הם איבדו שליטה, והיוהרה שלהם הרסה את עולמם.”
התקפה פתאומית
בעודם חוקרים את ההריסות, המים סביבם החלו לנוע. בהתחלה באיטיות, ואז בעוצמה הולכת וגוברת. הזרמים הסתחררו, והצללים הופיעו שוב, הפעם באגרסיביות.
“הם הזהירו אותנו!” צעקה ליריאל, יוצרת סחרור מגן סביבה.
אחד הצללים הסתער לעבר קלן, אבל הוא הרים את לב האוקיינוס. אורו הפך מסנוור, והצל נעצר, כאילו משהו עצר אותו.
“אתה מעז להשתמש בכוח הזה נגדנו?” לחש קול הצל, מהדהד ישירות בראשו.
קלן, חש בפעימות הלב, ענה:
“אני משתמש בו כדי להגן על עצמי ולחשוף את האמת. אני לא פוחד מכם.”
אור הלב התחזק, והצללים החלו לסגת, משאירים את הקבוצה לבדה. ליריאל וטוראק התקרבו אל קלן.
“זה היה קרוב מדי,” אמרה ליריאל, קולה רעד.
טוראק הביט בקלן.
“הוכחת את כוחך, אבל זה רק ההתחלה. הרוחות האלה לא יוותרו. הן ימשיכו לעקוב אחריך.”
השלב הבא
הקבוצה המשיכה לחקור, ובמרכז ההריסות הם גילו מזבח עצום, מוקף סמלים שזרחו בעוצמה רבה יותר מכל השאר. במזבח הייתה שקערורית, שהייתה בדיוק בגודל המתאים ללב האוקיינוס.
קלן הביט בליריאל.
“אני חושב שהמקום הזה קשור למה שאנחנו מחפשים. אבל אני חייב להיזהר.”
“אנחנו איתך,” היא ענתה, עיניה משדרות ביטחון.
קלן ניגש למזבח והניח בזהירות את לב האוקיינוס בתוך השקערורית. ברגע שהוא נגע באבן, המזבח התעורר לחיים, ואור התפשט בכל העיר. המים סביבם קפאו במקומם, והמרחב התמלא בצליל שהזכיר מקהלת קולות.
“זה… זה אמיתי?” לחשה ליריאל, מביטה בסמלים הזוהרים שהתחילו להרכיב סיפור.
קלן חש בגל חדש של כוח שזרם דרכו. הוא ידע שגילה משהו חשוב, אך גם הבין שזה רק תחילת מסעו.
