המקדש, שהואר בזוהר הרך של צמחים זוהרים וההשתקפויות מהפסל של זנידאר, נראה חי. קלן עמד דומם, מרגיש את משקל הרגע מכביד על כתפיו. ליריאל וטוראק, שעמדו משני צדדיו, הביטו במחזה בהערצה.
מתנתו של זנידאר
עם כל תנועה של זנידאר, החלל סביבם התמלא בקולות ואור. כשהוא הרים את ידו, שתי אבנים, שלא נראו קודם וריחפו לידו, החלו לנוע לאט לעבר קלן. אחת מהן זרח באור לבן וחמים, כאילו משקפת בהירות ותקווה, בעוד השנייה הקרינה אור כחול עמוק, מעורר את סודות ומסתורי המעמקים.
“אלה הן אבני האיזון,” אמר זנידאר בקולו העמוק והמהדהד. “הן מגלמות את מהות האוקיינוס. האחת מסמלת את האור – הכוח שמזין ויוצר. השנייה מסמלת את החושך – הכוח שמגן ושומר על השקט. יחד, הן מייצגות את האיזון המושלם, החיוני לחיים.”
קלן הושיט את ידיו, והאבנים ירדו בעדינות לכפות ידיו. ברגע שנגע בהן, הוא חש אנרגיה עוצמתית עוברת דרך גופו. קצב האבנים הסתנכרן עם פעימות ליבו, כאילו הן חלק ממנו.
הבנת הכוח
“זנידאר,” אמר קלן, מנסה לתפוס את העוצמה האדירה שבידיו, “איך אני יכול להשתמש בהן? איך הן יעזרו לי להגן על האוקיינוס?”
זנידאר התקרב, קולו מהדהד כאילו האוקיינוס עצמו מדבר דרכו. “אבני האיזון אינן רק מקור כוח, קלן. הן הקשר בינך לבין האוקיינוס. כדי לשלוט בהן, עליך לחבר את לבך ללב של כל יצור בים. רק אז תוכל לכוון את האנרגיה שלהן.”
ליריאל התקדמה, עיניה נוצצות בהערצה ובכבוד. “ומה קורה אם הוא לא יצליח לשמור על האיזון?”
זנידאר הפנה אליה את מבטו, רגוע אך חודר. “אם האבנים ישתמשו בצורה חסרת אחריות או למטרות אנוכיות, הן יאבדו את כוחן. גרוע מכך, הן עלולות להפוך לכוח הרסני שיפעל נגד המחזיק בהן. זכרו, קלן, עוצמתן אינה בהרס אלא בהרמוניה.”
חיבור לאוקיינוס
בעוד זנידאר מדבר, קלן חש כאילו האוקיינוס עצמו מתעורר סביבו. לחישת הגלים, תנועת הזרמים התת-ימיים ואפילו הקולות המרוחקים של יצורי הים התמזגו לסימפוניה אחת. הוא הבין שכוח האבנים דורש לא רק סיבולת פיזית אלא גם רגישות רגשית.
“אני מוכן לקבל את האחריות הזו,” אמר קלן בקול יציב. “אעשה הכל כדי לשמור על האיזון ולהשתמש באבנים לטובה.”
זנידאר הנהן. “עשית את הבחירה הנכונה, קלן. אינך עוד רק שומר. אתה נושא האיזון. לעולם אל תשכח שהאוקיינוס הוא יותר מעומקיו. הוא חיים, סיפורים וחיבורים שעליך לשמר.”
פרידה מזנידאר
כשזנידאר סיים את הדרכתו, דמותו החלה להתמוסס במעמקי המים. אך לפני שנעלם לחלוטין, הוא השאיר מסר אחרון: “זכור, קלן, האיזון מתחיל בתוכך. תהיה הפנים של עידן חדש לים.”
קלן עמד ללא ניע, מרגיש ריקנות קלה, כאילו חלק מנשמתו כבר נמשך אל המשימה הזו. הוא הביט בליריאל ובטוראק, שהנהנו בתמיכה.
“מה עכשיו?” שאלה ליריאל, קולה רך אך מלא בהחלטיות.
“עכשיו אנו חוזרים,” השיב קלן, אוחז באבני האיזון. “אבל העבודה האמיתית שלנו רק מתחילה.”
פרק חדש במשימה
טוראק, שצפה בדממה, דיבר פתאום. “קלן, אתה לא לבד. נעמוד לצדך כל עוד האוקיינוס יזדקק לנו.”
המילים האלו העניקו לקלן כוח. יחד עם ליריאל וטוראק, הוא הרגיש חלק ממשהו גדול יותר מגורלו האישי. אבני האיזון לא היו רק נשקים או כלים, אלא סמלים לקשר שלו עם האוקיינוס וכל תושביו.
הם החלו את מסעם חזרה לעיר, נושאים עמם תקווה, כוח והחלטיות. אתגרים רבים חיכו להם, אבל קלן ידע שכעת הוא מוכן להתמודד עם כל מבחן.
