המקדש המפואר התרומם לפניהם, קירותיו מכוסים באצות ובאלמוגים, כאילו חיו, משקפים הבהקים של אור שנראה שאין לו מקור ברור. קלן, ליריאל וטוראאק נכנסו בזהירות פנימה, עטופים בשקט עתיק וכמעט מקודש. עם כל צעד הם התקרבו ללב המקדש, שם חיכה להם משהו יוצא דופן.
החריטות על האבן
“תראו את זה,” לחשה ליריאל, מעבירה את ידה על אחד הקירות. האבן הייתה חרוטה בסצנות המתארות ישויות מרשימות המובילות יצורי ים. במרכז כל תחריט היו כדורים זוהרים, שברור שהם מסמלים את לב האוקיינוס ואבני האיזון.
“אלו חייבים להיות השומרים הראשונים,” אמר קלן, מתבונן בעיון בחריטות. “הם הגנו על האוקיינוס כמו שאנחנו עושים עכשיו, אבל עולמם היה ודאי הרבה יותר מסוכן.”
“יתכן שלא הרבה השתנה,” העיר טוראאק במחשבה. “גם אנחנו עומדים בפני סכנה שיכולה להרוס הכול.”
הפסל המסתורי
בלב המקדש ניצב פסל עצום, חצוב מאבן שחורה כצבע שמי הלילה. הוא תיאר ישות מרשימה עם גוף מוארך, מוקף בזרמים שדמו למים זורמים. עיניו הזוהרות באור כחול רך נראו כאילו הן עוקבות אחר כל תנועה שלהם.
“זה זאנידאר,” לחשה ליריאל, בקושי מרסנת את יראת הכבוד שלה. “השומר האגדי שצופה על כל כוחות האוקיינוס.”
“למה יש לי תחושה שהוא חי?” שאל קלן, מרגיש רטט מוזר שנבע מהפסל.
באותו רגע, החלל סביבם כאילו קפא. המים הפכו סמיכים וכבדים, ולפתע השקט נקטע בהבהוב עדין. הוא הגיע מהפסל, שהחל לזהור. מתוך האור והצללים החלה להופיע דמות.
הופעתו של זאנידאר
זאנידאר הופיע לפניהם, התגלמות האוקיינוס עצמו. גופו נצנץ, משתנה בין שקיפות לשחור עמוק. צללים נעו על פניו כמו זרמים חזקים. עיניו הזוהרות הקרינו בהירות שחדרה ישירות לנשמתו של קלן.
“נכנסתם למקלט שלי,” אמר זאנידאר, קולו מהדהד כלחישת גלים ושאגת האוקיינוס גם יחד. “מדוע אתם מחפשים אותי?”
קלן צעד קדימה, כובד האחריות מכביד על כתפיו.
“אני קלן, שומר התהום,” החל לדבר. “אנחנו מחפשים את אבני האיזון כדי להגן על האוקיינוס ולהחזיר את ההרמוניה. התהום המאיימת מעוררת כוחות שמסכנים את כל החיים.”
זאנידאר הביט בו לאורך זמן לפני שדיבר שוב.
“אבני האיזון אינן רק חפצים,” אמר. “הן נושאות את חוכמתם וכוחם של כל דורות השומרים. אך אתה, קלן, חייב להוכיח שאתה ראוי להן.”
מבחן זאנידאר
המים סביבם החלו להתנועע כשהדמות של זאנידאר התרוממה.
“כדי לזכות באבנים, עליך להראות כנות וכוח,” אמר. “אשאל אותך שלוש שאלות, ותשובותיך יקבעו הכול.”
קלן הנהן, לבו פועם במהירות.
“השאלה הראשונה,” המשיך זאנידאר. “מה חשוב יותר: כוח או חוכמה?”
קלן חשב רגע, אך לא לזמן רב.
“חוכמה,” ענה. “בלעדיה הכוח הופך להרסני.”
זאנידאר הנהן.
“נכון. השאלה השנייה: מה פירוש להיות שומר?”
“זה לא להחזיק,” ענה קלן. “זה להגן ולכבד, לדעת שהכוח אינו שייך לך אלא לאלה שאתה שומר עליהם.”
זאנידאר הנהן שוב, מבטו התרכך.
“והשאלה האחרונה: מה אתה מוכן לתת למען שלום האוקיינוס?”
קלן צעד קדימה.
“הכול,” אמר. “אפילו את חיי.”
המתנה של זאנידאר
עם המילים האלה זאנידאר חייך, ודמותו הפכה בהירה יותר. הוא הושיט את ידיו, ושני אבנים זוהרות החלו להופיע לפני קלן. אחת מהן זהרה באור לבן רך, והשנייה באור כחול עמוק.
“הוכחת את נאמנותך,” אמר זאנידאר. “אבנים אלו שייכות לך. השתמש בהן בחוכמה, כי כוחן יכול לרפא באותה מידה שהוא יכול להרוס.”
קלן לקח בזהירות את האבנים, ומיד הרגיש את האנרגיה שלהן זורמת דרכו, מתמזגת עם כוחו של לב האוקיינוס. הוא ידע שהאבנים הללו ישנו הכול.
עזיבתו של זאנידאר
“ועכשיו לך,” אמר זאנידאר. “אך זכור: עם כוח גדול באה אחריות גדולה. אבני האיזון הן לא רק מתנה – הן גם מבחן.”
עם המילים הללו זאנידאר נמס, אורו דעך, והותיר אותם לבד במקדש. ליריאל הביטה בקלן בגאווה.
“עשית את זה,” אמרה. “עכשיו יש לנו סיכוי.”
“כן,” השיב קלן. “אבל זה רק ההתחלה.”
