פיוס בתוך הקרב
האוקיינוס סער והרעיש, כאילו כל היסוד התעורר לחיים. מערבולות של מים והתפרצויות אור התנגשו עם צללים צפופים, ויצרו ריקוד כאוטי. קלן, שהחזיק בלב האוקיינוס, הפיץ אור בוהק שדחה את התקפות הישות. אך בתוך הכאוס, הוא הרגיש משהו שונה – לא כעס או הרס, אלא כאב עמוק ומר.
הישות האפלה, שהסתחררה סביבו, עצרה לרגע, מערבולותיה האטו. קולה, שקט יותר כעת, הדהד במים: “כוחך… הוא טהור. מדוע באת לכאן, ביודעך שאתה עלול למות?”
קלן הביט בה, האור שסביבו מעט דעך. “לא באתי להילחם. באתי להגן על האוקיינוס – עבורך, עבור כולנו. אני רואה שאת לא רוע, אלא חלק מהאוקיינוס הזה. פשוט איבדת את האיזון שלך.”
הישות התקרבה, צלליה החלו להשתנות ונראו פחות מאיימים. “אתה מדבר על איזון, אבל האם אתה יודע מה זה להיות נשכחת? להיות זו שוויתרו עליה?” קולה רעד, כמו גלים לפני סערה.
קלן הנהן, קולו היה עדין. “אני יודע מה זה להרגיש לבד. אבל בדידות לא צריכה להיות נצחית. יחד, אנחנו יכולים ליצור הרמוניה.”
נגיעה בחושך
לב האוקיינוס זהר בבהירות רבה יותר, כאילו השיב לדבריו של קלן. הוא צעד קדימה, מושיט את ידו לעבר הישות. “תני לי לעזור לך. יחד, נוכל להגן על האוקיינוס הזה.”
הישות נשארה דוממת, צלליה הקיפו את קלן, לומדים אותו. היא היססה, ואז קולה התרכך ולחש: “אתה מדבר בכנות. אולי באמת נוכל לאחד את כוחותינו.”
קלן נגע בזהירות במעטפת האפלה שלה. באותו רגע, תודעתו התמלאה בתמונות: קרבות עתיקים, ערים שמתמוטטות, הכאב והכעס של הישות כשהאיזון שלה אבד. אך הוא גם ראה את תפקידה באוקיינוס – שומרת שהייתה פעם כוח של הרמוניה.
טקס האיחוד
קלן הרגיש זרם עוצמתי של אנרגיה עובר דרכו. הוא הרים את לב האוקיינוס, מאפשר לאורו להתמזג עם החושך של הישות. זרמים של אור וצללים החלו להסתחרר יחד, עוטפים את כל המרחב. ליריאל וטוראאק הביטו בהשתאות, חשים את כוחות האוקיינוס מתאחדים בהרמוניה.
“אני מקבל את כוחך,” אמר קלן בקול יציב. “אבל את צריכה לקבל גם את שלי. יחד, נהיה המגנים של האוקיינוס הזה עבור כל יושביו.”
הישות, כאילו הבינה שהמאבק שלה הסתיים, משכה את צלליה ואפשרה לאור של קלן לזרום לתוכה. המים סביבם הפכו שלווים, וקולה כבר לא היה מאיים. “אתה צודק, שומר. יחד, נוכל לשחזר את מה שאבד.”
הסערה שוככת
המערבולות נעלמו, והמים חזרו להיות שקטים. מעבר האפלה, שהיה פעם מקום של כאוס ופחד, הפך לפינה שקטה ומלאת זוהר רך. הישות נשארה במרכז, כבר לא איום אלא שומרת.
קלן הנמיך את לב האוקיינוס, אורו כעת רך כמו שחר. הוא פנה לליריאל ולטוראאק. “המקום הזה יהפוך כעת לכוח שמגן על האוקיינוס, ולא כזה שמאיים עליו.”
ליריאל התקרבה אליו, עיניה זוהרות בהקלה. “עשית את הבלתי אפשרי, קלן. הפכת כאוס להרמוניה.”
טוראאק הנהן בהסכמה, קולו העמוק יציב. “הוכחת שאיזון אפשרי, אפילו במקומות בהם לא נראה שהיה לו סיכוי.”
