התעוררות האפלה
קלן לא הצליח להירדם. מחשבותיו הטרידו אותו, מלאות בדימויים מהחזיונות שראה באולם הנשמות. זיכרונות השומרים העתיקים ונפילתם רדפו אותו כמו משקל כבד על כתפיו. הלילה היה קר במיוחד, והמים סביב העיר, שבדרך כלל היו חמימים ושלווים, הפכו לפתע לקרחיים.
הוא עמד מול חלון התצפית התת-ימי שבביתו, מתבונן כיצד הזרמים מחוץ לעיר מסתחררים באי-סדר. הם הסתובבו ושינו את כיוונם כאילו יד בלתי נראית מנסה להפר את הסדר הטבעי שלהם. קלן הרגיש את השינוי כמו כאב בליבו – הד להדהוד מלב האוקיינוס, כאילו הוא מזהיר אותו מפני סכנה קרבה.
ליריאל נכנסה לחדר, זנבה המבריק משקף את האור החלש של מנורות האלמוג. “אתה מרגיש את זה, נכון?” שאלה בקולה הרך, אך הדואג.
קלן הסתובב אליה. “משהו מתעורר, ליריאל. אני לא מצליח להסביר את זה במילים, אבל אני יודע שזה אפל ועתיק, וזה מתקדם לעברנו.”
היא הנהנה והתקרבה. “הזרמים הקרים האלה… הם לא נראו מאז תקופות שאין לנו עליהן שום תיעוד. הם מגיעים ממעבר האפלה.”
מעבר האפלה
קלן קימט את מצחו לשמע השם. “מעבר האפלה? קראתי עליו בטקסטים עתיקים, אבל אף אחד לא אמר לי שזה מקום אמיתי.”
ליריאל התיישבה לידו, עיניה הרחוקות מביטות כאילו נזכרה במשהו שנשכח מזמן. “זה לא סתם מקום. זו אזור באוקיינוס שבו שום אור או חום לא חודרים. אפילו אנחנו, אנשי הים, לא מתקרבים למים האלה. האגדות מספרות שבתוך המעבר שוכנת ישות עתיקה כל כך חזקה שהכוח שלה יכול להרוס את כל האוקיינוס.”
קלן הרגיש את ליבו שוקע. “למה הישות הזאת מתעוררת דווקא עכשיו?”
ליריאל הביטה בו, קולה מלא רצינות. “אולי זה בגללך, קלן. לב האוקיינוס הוא חפץ עוצמתי. ההתעוררות שלו יכלה להפריע למשהו שהיה אמור להישאר רדום.”
מועצת השומרים
בבוקר שלמחרת, קלן כינס פגישת חירום של מועצת השומרים. בחדר התאספו ליריאל, טוראאק וכמה נציגים נוספים מעמי הים, כולל הצללים שהפכו לבני בריתו. האווירה הייתה מתוחה, וכל תנועה נראתה איטית ומכוונת.
“אנחנו עומדים בפני איום חדש,” התחיל קלן, מביט על כולם שנאספו. קולו היה יציב, אך מלא דאגה. “מעבר האפלה מתעורר. הזרמים הקרים והפרת האיזון הם רק הסימנים הראשונים. אם לא נעצור את זה, כל האוקיינוס יהיה בסכנה.”
טוראאק, שהיה שקט עד כה, סוף סוף דיבר בקולו העמוק והרועם. “מעבר האפלה… אני זוכר את אבותיי מדברים עליו. הם כינו אותו ‘ליבו של הצל’. אם הישות שם באמת מתעוררת, עלינו לפעול במהירות. אבל איך אתה מתכוון לעצור אותה, קלן?”
קלן התרומם, עיניו בערו בנחישות. “אני חייב ללכת לשם. אני צריך להבין מה גורם להתעוררות הזאת ולמצוא דרך להחזיר את האיזון.”
ההכנות למסע
ההחלטה לצאת למסע למעבר האפלה לא התקבלה בקלות. כולם הבינו את הסכנה הכרוכה בכך. ליריאל התעקשה להצטרף לקלן, וטוראאק הציע להצטרף גם הוא, תוך שימוש בכוחו האדיר כדי להגן עליהם.
קלן בילה את השעות האחרונות לפני היציאה בחקר רשומות שעשויות להעניק לו רמזים למה שמחכה להם. הטקסטים דיברו על ישות שכונתה “ליבת האפלה”, כוח שיכול לכופף את האוקיינוס ותושביו לרצונה.
“אם הישות הזאת באמת קיימת,” הרהר קלן בקול, עומד מול מפת האוקיינוס, “אז אני חייב להשתמש בלב האוקיינוס לא כדי להילחם בה, אלא כדי ליצור קשר איתה. אני חייב להבין את המניעים שלה.”
ליריאל התקרבה. “אתה לא צריך לעשות את זה לבד. אנחנו איתך. גם אם הכוח הזה עתיק יותר מכולנו, יחד נוכל למצוא דרך להתמודד איתו.”
המסע לעומקים
מסעם החל עם שחר. הם נעו לעבר מעבר האפלה, ועם כל קילומטר המים הפכו קרים יותר והאור דעך, מפנה מקום לצללים מעמיקים. אפילו האמיצים שבחבריהם חשו במתח שבאוויר.
קלן הרגיש את לב האוקיינוס זוהר באור כחול עמום, כאילו מזהיר אותו מפני הבלתי נודע שממתין להם. סביבם החלו להופיע יצורים מוזרים – דגים שקופים, מדוזות זוהרות ואפילו יצורים עצומים שדמו לקרקנים עתיקים.
“המקום הזה מרגיש כל כך… זר,” אמרה ליריאל, מביטה סביבה. “אין כאן תחושת חיים, רק דממה כבדה.”
טוראאק ענה, קולו מהדהד במים: “זה לא סתם מקום. זה שריד של כוח שהיה קיים עוד לפני זמננו.”
התקרבות למעבר האפלה
כשהגיעו לגבול מעבר האפלה, המים סביבם הפכו כמעט קפואים. החושך היה כל כך סמיך שגם אורו של לב האוקיינוס נראה מעומעם. קלן הרגיש פחד מחלחל לנשמתו, אך הוא דחק אותו, מתמקד במשימתו.
“אנחנו לא יכולים לסגת עכשיו,” אמר לחבריו. “לא משנה מה יש שם, אנחנו חייבים למצוא דרך לעצור את זה, אחרת כל מה שאנחנו מכירים ייהרס.”
הם המשיכו, ועד מהרה נפרץ לעיניהם שבר ענקי בקרקעית האוקיינוס. מתוכו יצא אור קר, פועם בקצב בלתי מוכר. קלן הבין שזהו מרכז מעבר האפלה.
סיכום
הפרק הזה במסעם רק התחיל, אבל קלן ידע שההתמודדות עם ליבת האפלה תהיה האתגר הגדול ביותר שלו עד כה. הוא הרגיש שהתשובות לכל שאלותיו טמונות לפנים, בעומקים שבהם האפלה מסתירה את הסודות המפחידים ביותר של האוקיינוס.
