תחושת הבלתי נמנע
אולם הנשמות היה מלא בשקט מתוח, שהופר רק על ידי הצלילים הרכים של מים שזרמו בעדינות סביב הקירות. קלן עמד ליד המזבח, שטוף באור של לב האוקיינוס. ליריאל וטוראאק עמדו לידו, אך גם נוכחותם לא יכלה להפיג את המתח שכבש את ליבו של קלן. הוא חש שמשהו עתיק ולא מובן מתפשט במים.
“את שומעת את זה?” שאל בשקט, עיניו נעוצות באור המרצד שעלה מהקיר שמאחורי המזבח.
ליריאל הנהנה, שיערה הכסוף צף בעדינות סביבה, מדגיש את הקשר שלה עם המים. “כן. משהו מתקרב.”
טוראאק נראה עוד יותר מתוח. גופו המסיבי רעד קלות. “זו רוח. והיא באה בשבילך.”
הופעת הרוח
האור באולם החל להשתנות, הופך רך יותר אך עוצמתי יותר. לפתע הופיעה דמות מול קלן. היא נראתה כאילו עלתה מתוך המים עצמם, צלליתה עדינה אך פקודתית. זו הייתה רוח נשית, גופה זרח כמו הברק הפנימי של פנינה. פניה היו חכמות ונוקשות בו-זמנית, ועיניה שידרו עצב עמוק.
“מי את?” שאל קלן, קולו יציב, אך נגע בו רחש של יראה.
“אני אחת מהשומרים הראשונים,” ענתה בקול רך כמו לחישת גלים, אך מלא בעוצמה רבה. “הייתי כאן כשהאוקיינוס היה צעיר, כשלב האוקיינוס נוצר. ובאתי לספר לך את האמת.”
סיפורה של הצללים
הרוח צעדה קדימה, ידיה מקופלות לפניה. “אתה יודע שהצללים הם יצורים עתיקים, אך אינך יודע מי הם היו. הם היו השומרים הראשונים של הלב. מטרתם הייתה אצילית: להגן על האוקיינוס, לשמור על האיזון ולעזור לדייריו. אך כוחו של הלב עצום ודורש הרמוניה.”
היא הביטה בקלן, עיניה כבדות בחרטה. “הצללים שכחו זאת. הם החלו להשתמש בכוח לשליטה, לשליטה. הם באמת האמינו שהם מגנים על האוקיינוס, אך תאוות הבצע שלהם שברה את האיזון. הלב דחה אותם, והם איבדו את עצמם.”
קלן חש את כובד דבריה. “אז כך הם הפכו למה שהם עכשיו?”
הרוח הנהנה. “כן. הם הפכו לכוח הרסני, מונע מכאב ואובדן שליטה. אבל דע זאת – הם אינם אויביך האמיתיים. הם יצורים המחפשים נחמה, מטרה חדשה. הם מפחדים שהלב ינוצל שוב לרעה.”
קבלת החלטה
דבריה של הרוח גרמו לקלן לחשוב. הוא ראה בצללים איום, אך כעת הבין שזעמם לא הופנה אליו באופן אישי – הוא נבע מפחד לאבד קשר נוסף עם הלב.
“מה עליי לעשות?” שאל, מביט ברוח. “איך אוכל לעזור להם?”
היא התקרבה, דמותה זוהרת חזק יותר. “עליך להציע להם ברית. הראה להם שאינך אויב. תן להם מטרה חדשה. רק כך תוכל להרגיע אותם ולאחד את האוקיינוס.”
קלן פנה אל חבריו. ליריאל הנהנה, עיניה ברקו בביטחון. “אנחנו מאמינים בך. תצליח.”
טוראאק השמיע נהמה נמוכה, קול של הסכמה. “הם יקשיבו לך. ואם לא, אני אלחם לצידך.”
יד מושטת
קלן נשם עמוק ועמד זקוף. אור לב האוקיינוס התחזק, פעימותיו הפכו לקצביות ומרגיעות. הוא הרים את ידיו ופנה אל הצללים שהתאספו סביב המזבח.
“אני לא אויבכם,” אמר, קולו מהדהד באולם. “אני מכיר את ההיסטוריה שלכם. אני מכיר את הכאב שלכם. אבל אתם עדיין יכולים להיות חלק מהאיזון. במקום להרוס, אתם יכולים להגן. יחד איתי.”
הצללים, שעד כה נעו בצורה כאוטית, קפאו. אחד מהם התקרב, צורתו הפכה למוגדרת יותר. “אתה רוצה להציע לנו ברית? אתה, בן אנוש, חושב שנוכל לבטוח בך?”
“כן,” השיב קלן, צועד קדימה. “אני מאמין שביחד נוכל לשמר את האוקיינוס. אני מבקש שתצטרפו אליי – לא למען כוח, אלא למען שלום.”
האיחוד
לרגע, הכול קפא. הצללים נראו מהרהרים בדבריו. ואז צורותיהם החלו להשתנות, הופכות רכות יותר. אור לב האוקיינוס התחזק, והקיף את כל הנוכחים בזוהרו. הצללים החלו להתמזג עם האור, צורותיהם נמסות אך אינן נעלמות. במקום זאת, הם הפכו לחלק מהזוהר, חלק מקלן.
כשאור דעך, קלן חש בתוכו כוח חדש. זה היה שונה מכל מה שהרגיש קודם – תחושת אחדות, הרמוניה. הוא ידע שהצללים לא רק קיבלו אותו, אלא הפכו לבני בריתו.
הרוח הביטה בו בחיוך עדין. “עשית מה שרבים לפניך לא יכלו. הראית שעוצמה אמיתית טמונה בהרמוניה, לא בדיכוי.”
ברית חדשה
כשנרגע הכול באולם, קלן פנה לחבריו. ליריאל הביטה בו בגאווה, בעוד טוראאק הנהן באישור.
“הפכת לשומר אמיתי,” אמרה ליריאל, עיניה זוהרות. “ועכשיו, אינך לבד.”
קלן חש את הביטחון גובר בו. הוא ידע שעוד מחכים לו אתגרים רבים, אך כעת הוא היה מוכן. עם בני בריתו החדשים וחבריו לצידו, הוא יוכל להגן על האוקיינוס ולשמר את איזונו.
הסיפור המשיך, ובכל צעד, קלן התקרב להבנת תפקידו כשומר האוקיינוס.
