ההכנות למסע החלו מוקדם בבוקר. קלן, ליריאל וטוראאק הבינו שהדרך לאולם הנשמות תהיה מלאה בסכנות, אך הם גם ידעו שזו ההזדמנות היחידה למצוא תשובות ואולי למנוע אסון נוסף. ליבו של האוקיינוס רטט באור עדין, כאילו מבשר על חשיבות המסע הקרוב.
האגדה על אולם הנשמות
ליריאל בחנה מפה עתיקה, קלף בלוי מכוסה בסמלים שהיא תרגמה בזהירות. “אולם הנשמות נמצא באחת מהנקודות העמוקות ביותר באוקיינוס,” אמרה בקול מלא יראה. “מעטים מעזים להגיע לשם. אומרים שהמקום מוגן לא רק על ידי עומקו אלא גם על ידי כוחות שמעבר להבנתנו.”
קלן הקשיב בקשב רב, קולט כל מילה. “אם המקום הזה כל כך חשוב, למה אנחנו יודעים עליו כל כך מעט?”
ליריאל משכה בכתפיה. “אולי כי הוא שומר יותר מדי אמת. לפעמים, ידע יכול להיות מסוכן יותר מבורות.”
טוראאק נהם במחשבה, גופו העצום זז במים. “אולם הנשמות הוא לא רק מקום. הוא הזיכרון של האוקיינוס. אם נגיע לשם, נגלה יותר ממה שאי פעם יכולנו לדמיין.”
המסע לעומקים
המסע התחיל במים מוכרים, אך ככל שהתקדמו, הסביבה הפכה כהה ומפחידה יותר. יצורים זוהרים נעשו נדירים, והזרמים התחזקו, כאילו התנגדו להתקדמותם. המים הרגישו כבדים יותר, והדממה עמוקה יותר.
קלן הוביל את הדרך, ליבו של האוקיינוס האיר את מסלולם. מדי פעם הבחין בצלליות מוזרות שחלפו בחשיכה. “ראיתם את זה?” שאל, עוצר.
“אלה רוחות,” לחשה ליריאל. “הן צופות בנו. אבל בינתיים הן לא מפריעות.”
טוראאק הסתובב, עיניו החדות סורקות את העומק. “הן יודעות לאן אנחנו הולכים. אולם הנשמות מושך אותן.”
חורבות עתיקות
שעות לתוך מסעם, הם נתקלו בשרידי עיר עתיקה. עמודים גבוהים מכוסים סמלים התנשאו מעליהם, ותבליטים על הקירות סיפרו סיפורים על קרבות ובריתות שנשכחו מזמן.
“תראה כאן,” ליריאל הצביעה על אחד התבליטים. “זה מראה שומרים עם ליבו של האוקיינוס. הם מחזיקים אותו במרכז כמקור לכוח ואיזון.”
קלן בחן את התמונה בקפידה. “זה דומה למה שראינו בעבר. אבל למה הם נעלמו?”
“כי הם שברו את האיזון,” ענה טוראאק, קולו היה עמוק ורציני. “ליבו של האוקיינוס דורש כבוד. הוא לא סובל חמדנות.”
קלן הניח את ידו על התבליט. הסמלים זרחו באור כחול רך, כאילו הגיבו למגעו. “האנשים האלה הבינו מה זה אומר להיות שומר. אנחנו צריכים ללמוד את הלקחים שלהם.”
סכנות בדרך
בקרוב הגיעו לאזור של מערבולות. המים שם הסתחררו בעוצמה, יוצרים זרמים קטלניים. קלן הרגיש את ליבו של האוקיינוס מגביר את רטיטתו, מדריך אותו דרך הכאוס.
“אנחנו חייבים להישאר יחד,” אמר, מביט אחורה על ליריאל וטוראאק. “אם נתפצל, לא נמצא אחד את השני.”
טוראאק הנהן. “אני אצור מחסום. הזרמים האלה חזקים, אבל אני חזק יותר.”
בעזרת זרועותיו העצומות, טוראאק פתח דרך במים. ליריאל השתמשה בכוחותיה כדי לכוון את הזרם, וקלן התרכז בניהול אור ליבו של האוקיינוס, מאיר את הדרך.
למרות מאמציהם, אחת המערבולות התחזקה פתאום, גוררת אותם מטה. קלן, מרגיש שהוא מאבד שליטה, התרכז בקשר שלו עם הלב. גל אור פרץ מידיו, מייצב את הזרם. “תחזיקו מעמד!” צעק, מכוון את הכוח להגן על חבריו.
הכניסה לאולם הנשמות
כשהתגברו לבסוף על הקטע המסוכן, נפתח לפניהם אולם תת-ימי עצום, מואר באור רך שבקע מהקירות. עמודים גבוהים התרוממו למעלה, ראשיהם נעלמים באפלה. במרכז האולם ניצב מזבח עגול מוקף פסלים של שומרים עתיקים.
“זה כאן,” לחשה ליריאל, קולה רעד מתערובת של יראה ופחד. “אולם הנשמות.”
קלן צעד קדימה, לבו פעם במהירות. הוא הרגיש איך המים סביבו מתמלאים באנרגיה. הקולות ששמע בחזיונותיו הפכו עתה רמים יותר. הם כבר לא לחשו, הם קראו לו.
“אנחנו לא כאן במקרה,” אמר, קולו יציב. “המקום הזה מחזיק את התשובות שאנחנו צריכים. ואני מוכן לשמוע אותן.”
טוראאק ניגש בזהירות. “אבל תהיה זהיר, קלן. ידע יכול להיות ברכה, אבל גם קללה.”
קלן הנהן, מבטו ממוקד במזבח. הוא ידע שהרגע הזה ידרוש ממנו את כל כוחותיו ואומץ לבו.
