|
Audio version of Jacklyn Taylor Stories
Getting your Trinity Audio player ready...
|
הלילה היה שקט, והמים בעיר נראו כמשתקפים כמו מראה, מחזירים את זוהר המדוזות המאירות ששטו מעל הרחובות. תושבי העיר התת-ימית נהנו מהרגיעה, אך קלן לא הצליח להשתחרר מתחושת הדאגה שאחזה בו. ישב על פסגת אחד המגדלים, מחזיק את לב האוקיינוס, שאורו הבהב מעט יותר מהרגיל, כאילו מזהיר אותו.
תחילת הסערה
השקט נקטע בפתאומיות על ידי זמזום מוזר. המים סביב החלו לרעוד מעט, והזרם הפך לעוצמתי יותר. קלן קם על רגליו, ליבו הלם בחוזקה. לב האוקיינוס התחיל לפעום באור חזק יותר, כאילו הוא מזהיר מפני סכנה קרבה.
ליריאל, שחשה בשינוי, מיהרה להצטרף אליו.
“אתה מרגיש את זה?” שאלה, עיניה נפערו מדאגה.
“כן,” השיב קלן, מביט למרחקים.
“משהו עולה מהתהום. זו לא סתם סערה.”
רעידה חזקה טלטלה את העיר. המים הסתחררו בזרמים כאוטיים, ודמויות כהות החלו לעלות מהתהום. צורתן הייתה מעוותת, כאילו עשויות מהתהום עצמה, ועיניהן זרחו באור ירוק בוהק, מלאות אנרגיה קפואה.
“זה הם…” לחשה ליריאל.
“צללי התהום.”
המפגש הראשון
טוראק הופיע לצידם, גופו העצום נע ביציבות למרות הזרמים המתחזקים.
“הם באו בשביל הלב,” אמר.
“אל תזלזל בהם. אלה הם שומרים עתיקים. מבחינתם, אתה איום, קלן.”
קלן הידק את אחיזתו בלב האוקיינוס. אורו הלך והתחזק בכל רגע שעבר.
“אם הם חושבים שאוותר עליו, הם טועים. אבל איך נוכל לעצור אותם?”
הצללים נעו קרוב יותר לגבולות העיר. תנועותיהם היו זורמות אך מאיימות. אחד מהם שלח זרוע שקופה דמוית תמנון, שהכתה בעוצמה במגנוני ההגנה של העיר. המים רעדו, והמחסומים רעדו אף הם.
“הם חזקים מדי!” צעקה ליריאל.
“לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב.”
הכנות לקרב
קלן פנה לחבריו.
“אנחנו חייבים להגן על העיר. אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד. אנחנו צריכים לשתף פעולה.”
טוראק הנהן.
“אני אמשוך את תשומת לבם. הם יגלו מה זה להילחם בקרקן.”
ליריאל הושיטה יד לכיוון קלן.
“אני אגן על התושבים. אסור לנו לתת להם להיפגע.”
קלן הביט בלב האוקיינוס. אורו היה כמעט מסנוור. הוא הרגיש את עוצמתו זורמת בגופו.
“אני אעצור אותם. אבל אני צריך את התמיכה שלכם.”
הקרב על האיזון
הצללים פתחו במתקפה. תנועותיהם היו מהירות וכאוטיות, הם הקיפו את העיר והכו במערכות ההגנה שלה. טוראק התעמת איתם ישירות, זרועותיו העצומות יצרו גלים חזקים שהדפו את הצללים. ליריאל השתמשה בכוחותיה כדי לכוון את זרמי המים, להאט את הצללים ולהגן על התושבים.
קלן, מוקף באור זוהר של לב האוקיינוס, עמד במרכז העיר. הוא עצם את עיניו, מתמקד בקשר שלו עם המartifact. הוא חש את האוקיינוס סביבו – כל טיפה, כל זרם.
“לב, עזור לי,” לחש.
האור התעצם, וגלי אנרגיה החלו להתפשט ממנו לכל עבר. הצללים עצרו, תנועותיהם הואטו כאילו משהו עוצר אותם. אבל אז עיניהם הבהבו בחוזקה, והם המשיכו להתקדם.
אחד הצללים הסתער על קלן. הוא הרים את ידו, ואורו של הלב הדף אותו לאחור.
“אתם לא תיקחו את זה!” צעק, קולו הדהד במים.
הצללים ענו בלחישה עמוקה, שיצאה מכל הכיוונים.
“כוח זה אינו שייך לך, בן אנוש. אינך ראוי לו.”
עמידה נואשת
קלן הרגיש כיצד לב האוקיינוס מתחיל לרעוד בעוצמה רבה יותר. הוא הבין שעליו להשתמש בכוחו המלא כדי ליצור מחסום שיעצור את הצללים. אבל הוא ידע שזה עלול לרוקן אותו לחלוטין.
“אני חייב לעשות את זה,” אמר לליריאל כשהתקרבה אליו.
“אתה בטוח?” עיניה היו מלאות דאגה.
“אין לנו ברירה. אם לא אעצור אותם עכשיו, הם יהרסו הכול.”
קלן התרכז, ופרץ של אור התפרץ מלב האוקיינוס. זרמי אנרגיה הקיפו את העיר, יוצרים מחסום מגן. הצללים, שנפגשו בו, החלו לסגת, צורתם התפוגגה בהדרגה במים.
אחרי הקרב
כשנרגעה הסערה והצללים נעלמו, העיר שקטה. התושבים החלו לצאת ממקלטיהם, מביטים בקלן בהכרת תודה והערכה.
טוראק ניגש אליו, זרועותיו רעדו מעט מעייפות.
“עשית את זה, קלן. הוכחת שאתה ראוי להיות שומר.”
ליריאל עמדה לצידו, פניה היו חיוורות אך נחושות.
“אבל זה רק ההתחלה. הם יחזרו. אנחנו חייבים להיות מוכנים.”
קלן הביט בלב האוקיינוס, שכעת הפיץ זוהר רך ושלו.
“אני יודע. ואני מוכן. האוקיינוס נתן לי את הכוח הזה, ואני אשתמש בו כדי להגן על כל מה שיקר לי.”
הלילה הזה שינה הכול. קלן הבין שהמסע שלו רחוק מלהסתיים. צללי התהום היו רק המבחן הראשון, ועוד רבים צפויים לו. אבל כעת הוא ידע שהוא מוכן להתמודד איתם פנים מול פנים, כמו שומר תהום אמיתי.
