טארה וג’ירו יצאו למסע מרתק בחיפוש אחר פירמידת הברקת. ההרפתקה שלהם החלה בהרים המרהיבים, שם הם התמודדו עם מדרונות תלולים ושבילים חלקלקים. כל צעד היה מבחן, אך נחישותם רק התחזקה. אחרי שהתגברו על ההרים, הם חצו מדבריות עצומות, שבהן כל יום הרגיש כמו משחק מול השמש הלוהטת. החום והחול לא יכלו לעצור אותם, כי המטרה הייתה לפניהם – פירמידה נסתרת בלב יער עתיק. כשהגיעו ליער, טארה וג’ירו נתקלו באתגרים חדשים: סבכים עבותים וצלילים מסתוריים שהקיפו אותם מכל עבר. אך בעזרת מפות עתיקות והאמון באינסטינקטים שלהם, הם גילו לבסוף את פירמידת הברקת, נוצצת בקרני השמש השוקעת.
כאשר טארה וג’ירו התקרבו לפירמידה, הם הבחינו שהכניסה שמורה על ידי שומרים עתיקים – פסלי אבן שקמים לתחייה עם התקרבות אורחים בלתי קרואים. טארה, שנזכרה באגדות עתיקות, הבינה שניתן להרגיע את השומרים בעזרת טקס מסוים. יחד עם ג’ירו, הם ביצעו ריקוד עתיק שעבר מדור לדור. השומרים, כאילו מהופנטים, קפאו במקומם. הדרך לתוך הפירמידה הייתה פתוחה. בפנים חיכו אוצרות מדהימים וסודות עתיקים שאותם חיפשו זמן רב.
לאחר שנכנסו לפירמידה, הם מצאו את עצמם במסדרון ארוך, מואר באור ירוק רך שנראה כאילו בוקע מהקירות עצמם. לאורך המעבר היו תבליטים עתיקים שתיארו דמויות מסתוריות, דמויות חצי-אלים ששמרו על סודות הפירמידה.
פתאום הם שמעו לחישות, כאילו מישהו קורא להם. טארה נעצרה והביטה בג’ירו. “גם אתה שמעת את זה?” היא שאלה. ג’ירו הנהן, אוחז את הפנס שלו בחוזקה. הלחישות התחזקו, וצל הופיע מקיר המסדרון, יוצר צללית של אדם.
“מיהם אתם, נוודים? למה הגעתם לכאן?” הקול היה עמוק אך לא מאיים. טארה, שאזרה אומץ, ענתה: “אנחנו מחפשים ידע ותשובות עתיקות. באנו בשלום.”
הצללית עצרה, ואז נעלמה, וחשפה מעבר לאולם גדול שבו קריסטל ענק זרח באור ברקת. סמלים שדמו למפות כוכבים היו חקוקים ברצפה. ג’ירו כרע ברך כדי לבחון אותם, בזמן שטארה התקרבה בזהירות לקריסטל. “זה המפתח,” אמרה, נוגעת בו. “אבל איך משתמשים בו?”
באותו רגע האולם החל לרעוד, כאילו הפירמידה מתעוררת לחיים. “אנחנו צריכים להזדרז לפני שיהיה מאוחר מדי!” קרא ג’ירו.
כשברגע שטארה נגעה בקריסטל, זוהרו התחזק, ממלא את האולם באור ברקת רך אך מסנוור. הסמלים ברצפה התחילו לנוע, יוצרים תבנית חדשה שדמתה למפה עתיקה. זרמי אור מהקריסטל כאילו התעוררו לחיים, משרטטים נתיבים על הקירות וחושפים מעברים נסתרים.
טארה וג’ירו הביטו זה בזה. “זו מפה!” קרא ג’ירו. “היא מראה את הדרך למשהו אפילו יותר עתיק וחשוב.”
עם זאת, האולם המשיך לרעוד, והתקרה החלה להתפורר. “אנחנו צריכים לצאת מכאן!” הוא צעק. הם מיהרו לאחד המעברים שנחשפו לאחרונה, שהוביל במדרגות מתפתלות לעומק הפירמידה. כל צעד לווה בהד, כאילו הפירמידה עצמה עוקבת אחריהם.
בתחתית הם הגיעו לחדר חדש, מלא מים שהאירו באור ירקרק רך. במרכז החדר עמדה מסכה עתיקה משובצת באבני ברקת, מונחת על כן. המים סביבה זזו כאילו היו חיים.
“זה כנראה מקור הכוח של הפירמידה,” לחשה טארה. אבל ברגע שהתקרבה, המים התרוממו, יוצרים שומר עצום עשוי כולו מים. עיניו הבריקו, והוא דיבר: “רק אלה שיוכיחו את אומץ ליבם ותבונתם יכולים לקחת את המ artifact.”
ג’ירו הביט בטארה. “יש לנו אומץ, אבל למה הוא מתכוון בתבונה?”
השומר נשאר במקום, מחכה לפעולתם. הבחירה הייתה כעת בידיהם: לסכן הכל עבור הא artifact או לנסות למצוא דרך אחרת.
טארה וג’ירו הביטו זה בזה במבט נחוש – לסגת לא היה אופציה. טארה צעדה קדימה, מרימה את ידיה להראות שאין בכוונתה לתקוף. “לא באנו להרוס, אלא ללמוד,” אמרה, מביטה ישר בעיני השומר.
השומר עצר, כאילו מהרהר, ואז ענה: “אם אתם מחפשים ידע, הוכיחו שאתם מבינים את מהות הפירמידה.” עם המילים האלו, המים סביבם השתנו, יוצרים תמונות וסמלים שראו קודם באולם העליון.
“זוהי מפת הכוכבים!” קרא ג’ירו. הוא שלף את המפה שמצאו קודם והתחיל להשוות אותה לסמלים המימיים. הם הבחינו שכמה כוכבים מתחברים ויוצרים תבניות שדמו למפתח. “אנחנו צריכים לחבר אותם בסדר הנכון!” הבינה טארה.
האתגר התחיל, וגורל ה artifact – וגורל מסעם – תלויים ביכולתם לפצח את סודות פירמידת הברקת.
במאמץ אך בתיאום, הם החלו להזיז את הסמלים הזוהרים כדי ליצור את הדפוס הנכון. בכל פעם שטעו, המים סביבם החלו לבעבע, כאילו מזהירים אותם. לבסוף, כשהסמל האחרון נכנס למקומו, שומר המים לפתע התפוגג, והמים נרגעו.
המסכה שעל הכַּן החלה לזהור, וקול הדהד באולם: “הוכחתם את חכמתכם ואת כוח הרוח שלכם. קחו את הממצא, אך זכרו: הוא דורש אחריות והבנה.”
טארה לקחה בזהירות את המסכה, מרגישה חמימות עדינה עוטפת אותה. באותו רגע המעברים שהובילו אותם לשם החלו להיסגר. “רוצו!” קרא ג’ירו, והם מיהרו לחזור, בקושי מספיקים לצאת מהפירמידה לפני שהכניסה נסגרה לחלוטין.
הם עמדו על ראש גבעה, נושמים בכבדות ומביטים בפירמידה, שכעת שוב הייתה מוסתרת בצללי הג’ונגל. המסכה נחה בידיה של טארה, זוהרת באור חלש. “זה רק ההתחלה,” היא אמרה בשקט. ג’ירו הנהן. “כן, עכשיו עלינו להבין מה לעשות איתה.”
טארה וג’ירו ידעו שהמסכה אינה סתם ממצא, אלא מפתח למשהו הרבה יותר גדול. אחרי מנוחה קצרה הם החליטו להמשיך את דרכם לעיר הקרובה, שם, לפי האגדות, בספרייה של מקדש עתיק, נמצאים כתבים על מסכות דומות ועל ייעודן.
הדרך לעיר הייתה מלאה באתגרים. הג’ונגל הפך צפוף יותר, ובלילות נשמעו קולות מוזרים, כאילו מישהו עוקב אחריהם. עם זאת, המסכה סייעה להם – זוהרה התגבר כשהיו קרובים לנתיב מוסתר או מלכודת, מה שאפשר להם להימנע מסכנות רבות.
בהגיעם לעיר, הם מצאו את המקדש, מבנה מרשים עם עמודים מכוסים בקיסוס. בפנים שררה דממה, והאוויר היה רווי בריחם של מגילות עתיקות. הם פנו אל החכם, שומר הידע של המקדש. כשראה את המסכה, הוא קפא בתדהמה.
“מצאתם אחת ממסכות השומרים,” הוא אמר, מביט בהם בהערכה. “המסכות הללו הן מפתחות למקדש האחדות, מקום אגדי שבו שמורים סודות היקום. אך כדי לפתוח אותו, עליכם לאסוף את כל חמש המסכות. כל מסכה מוסתרת בפינה אחרת של העולם, וכל אחת בוחנת את המעלות של המחפשים אחריה.”
טארה וג’ירו הביטו זה בזו. “אז ההרפתקה שלנו רק התחילה,” אמרה טארה. “אבל איפה נחפש את שאר המסכות?”
החכם הצביע על מפה עתיקה שכיסתה את כל קיר האולם. “כל מסכה קשורה לאחד מיסודות הטבע: מים, אש, אדמה, אוויר ואתר. מצאתם את מסכת המים. שאר המסכות מוסתרות במקומות שבהם היסודות חזקים במיוחד.”
היעד הבא שלהם היה הר געש, שם הוסתרה מסכת האש. הם ידעו שהדרך תהיה מסוכנת אף יותר, אך המטרה – לפתוח את מקדש האחדות ולחשוף סודות עתיקים – הייתה גדולה מדי כדי לסגת.
טארה וג’ירו עזבו את העיר, מתכוננים לשלב הבא בהרפתקה שלהם — המסע להר הגעש שבו, לפי דברי החכם, הוסתרה מסכת האש. זו הייתה דרך מסוכנת דרך מישורים מאובקים וערוצים לוהטים, שהובילו ללבו של יסוד האש.
המסע שלהם התחיל בחציית מדבר עצום, שבו האוויר היה כל כך חם, שהוא נראה כאילו רועד. הם הצטיידו במים והתקדמו לאט, מנווטים בעזרת הכוכבים ומפות עתיקות. המסכה שהם נשאו איתם לפעמים החלה לזהור, כאילו מדריכה אותם בכיוון הנכון.
ביום השלישי למסעם, הם הגיעו לקצה עמק וולקני. המדרונות היו מכוסים בסלעי לבה שחורה קפואה, והאוויר היה רווי בריח של גופרית. טארה עצרה, מביטה על הצללית המרוחקת של הר הגעש, שמעשן ענני עשן עבים. “אנחנו קרובים,” היא אמרה, וג’ירו הנהן. “אבל איך נמצא את הדרך פנימה?”
ככל שעלו גבוה יותר, הדרך הפכה קשה ומסוכנת יותר. סדקי הלבה זהרו באור כתום, ורחש נמוך מילא את האוויר, כאילו ההר עצמו נושם. במהרה, הם גילו מדרגות אבן עתיקות שהובילו אל תוך ההר. המדרגות היו מכוסות בסמלים מוזרים, דומים לאלה שראו בפירמידה.
כאשר ירדו לתוך ההר, הם מצאו את עצמם במערה עצומה, שטופה באור אדמדם. במרכזה היה מזבח ענק, ומעליו שכבה מסכת האש, מנצנצת כמו מתכת מותכת. אך הדרך אליה נחסמה על ידי אגם של לבה לוהטת.
באותו רגע, דמות עשויה כולה מאש הופיעה לפניהם. קולה רעם כמו ברק: “רק מי שיכול לרסן את האש באומץ לבו ראוי לקחת את המסכה הזאת. הוכיחו את ערככם.”
טארה וג’ירו הביטו זה בזה. הם ידעו שאין דרך חזרה. ג’ירו פתח את המפה, וטארה הקשיבה בקפידה לכל מילה של השומר, בניסיון להבין מה עליהם לעשות. המבחן שלהם רק התחיל.
הדמות הלוהטת הרימה את ידה, והלהבות סביבם החלו להסתחרר, כאילו בוחנות את עמידותם. קולה הדהד ברחבי המערה: “אש היא הרס ויצירה. רק אלה שמצליחים לשלוט בפחדיהם ולבטוח זה בזה יוכלו לעבור את המבחן הזה. המשימה שלכם: לחצות את אגם הלבה מבלי לשבור את האיזון של היסודות.”
טארה הביטה בג’ירו ואז באגם. הוא רתח ונראה חי, והחום גרם לאוויר לרעוד. “אבל איך נחצה אותו?” היא לחשה. ג’ירו הביט בסמלים החרוטים על הקירות והבין שהם עשויים להיות המפתח. “הסמלים האלה… הם מראים את הדרך!” הוא אמר, מצביע על קווים חקוקים שנראו כמו מסלול דרך הלבה.
השומר הוסיף: “עליכם ללכת על גשר שאינכם רואים, ולהסתמך על תחושותיכם ועל השקט הפנימי שלכם. כל צעד מוטעה ייענש בלהבות.”
הם הביטו סביבם. גשר נראה לא היה, אך מסכת המים שהייתה תלויה על חגורה של טארה החלה לזהור באור חלש. “בוא ננסה לעקוב אחרי האור שלה,” הציעה טארה. ג’ירו הסכים, והם החלו לצעוד בזהירות קדימה, מודרכים על ידי סימנים זוהרים שהופיעו לפניהם על פני השטח של הלבה.
עם כל צעד, הגשר הבלתי נראה הפך פחות ברור, והחום הלך והתגבר. בשלב מסוים, ג’ירו החליק, והאש מייד התפרצה קרוב לרגלו, מה שגרם לו לקפוץ לאחור. “תירגע, ג’ירו,” אמרה טארה. “תסמוך על הדרך.”
הם המשיכו להתקדם, עוקבים בזהירות אחר הסימנים. הביטחון שלהם גדל עם כל צעד, עד שלבסוף הגיעו למזבח. כאשר התקרבו, השומר הופיע שוב. “הוכחתם את עמידותכם. אך המבחן האחרון הוא שאלה: למה אתם מחפשים את המסכות?”
טארה הביטה בג’ירו, ואז השיבה: “אנחנו מחפשים אותן לא לשם כוח, אלא כדי לחשוף סודות שיכולים לעזור לעולם. אנחנו מאמינים שהידע שבמקדש האחדות יכול לאחד בין היסודות ובין האנשים.”
השומר עצר, ואז הנהן. “אתם ראויים.” הדמות הלוהטת נעלמה, והמסכה שעל המזבח זהרה באור בהיר לפני שטארה הרימה אותה. הלבה במערה נרגעה, ודרך חדשה נפתחה, מובילה אותם החוצה.
כשיצאו לאוויר הפתוח, ג’ירו חייך אל טארה. “עוד מסכה נמצאה. אבל לפנינו עוד מבחנים רבים.” טארה הנהנה. “אנחנו נצליח. עכשיו דרכנו מובילה אל היסוד הבא.”
היסוד הבא היה האדמה. החכם סיפר להם שמסכת האדמה הוסתרה בלב קניון קדום, מכוסה ביערות צפופים ומוסתרת מעיני האדם. רק כמה שבילים נשכחים הובילו לשם, וכל אחד מהם עבר דרך צוקים מסוכנים וקניונים עמוקים.
טארה וג’ירו יצאו לחפש את הקניון הזה, מונחים על ידי מפה עתיקה והרמזים שקיבלו במקדש. מסעם החל ביער קדום, שבו עצים ענקיים עם שורשים מתפתלים כמו נחשים יצרו מבוך מורכב. כאן הטבע הרגיש חי במיוחד: כל עץ, כל גפן, כאילו צפו בהם.
היער נעשה צפוף יותר, והאוויר כבד יותר. לפתע, הם הבחינו שהאדמה מתחת לרגליהם החלה לרעוד. ג’ירו נעשה דרוך. “משהו לא בסדר כאן. זה לא סתם יער.”
חשדם התברר כנכון כאשר לפניהם עלתה מתוך האדמה דמות אבן, דמוית לוחם עתיק. קולה היה עמוק ורועם: “אתם מחפשים את מסכת האדמה? הוכיחו שאתם מבינים את מהות היסוד הזה. האדמה היא כוח, סבלנות והרמוניה. מצאו את ליבה והביאו את הפרי שייתן לכם את הדרך למסכה.”
טארה וג’ירו החליפו מבטים. “למה הוא מתכוון בלב האדמה?” תהתה טארה. הדמות הצביעה על ערפל סמיך שכיסה קניון עמוק מלפניהם. “בתוכו תמצאו את התשובות.”
הם פנו אל הקניון, שבו האוויר היה צח, והאדמה מתחת לרגליהם הייתה מכוסה בטחב. בעומק הקניון הם גילו עץ ענק שנשא פירות זהובים ומנצנצים. אך ברגע שהתקרבו, האדמה שוב החלה לרעוד, ושורשי העץ התחילו לזוז, חוסמים את דרכם.
“הוא מגן על עצמו,” הבין ג’ירו. “אנחנו צריכים לשכנע אותו שאין לנו כוונה להזיק.”
טארה, שנזכרה בדבריו של הלוחם על הרמוניה, כרעה על הקרקע והניחה את ידה על פני השטח. “אנחנו באים בשלום,” היא לחשה. “אנחנו מחפשים ידע, לא הרס.” שורשי העץ הפסיקו לזוז, כאילו הקשיבו. אחד מהפירות נפל בעדינות לקרקע לפניהם.
לאחר זמן קצר הם חזרו אל דמות האבן עם הפרי. הדמות הנהנה, והאדמה לפניהם החלה להיפתח, חושפת מעבר למערה שבה נמצאה מסכת האדמה. פניה של המסכה זהרו באור ירוק רך, כאילו היא מכילה את אנרגיית הטבע עצמו.
כעת, עם המסכה השלישית בידיהם, הם היו מוכנים להמשיך את מסעם. אך היסוד הבא חיכה להם — האוויר. זה אומר שדרכם הובילה אל הפסגות הגבוהות של ההרים.
טארה וג’ירו החלו את מסעם אל יסוד האוויר, מתכוננים לאתגרים חדשים. דרכם הובילה אותם להרים הגבוהים, שם, לפי האגדות, הוסתרה המסכה הבאה בין פסגות בלתי נגישות ועננים. המקום הזה היה ידוע כ”פסגת הרוחות” — מקום שבו סופות משתוללות ללא הפסקה, והאוויר רווי בקסם עתיק.
מסעם החל בטיפוס בשבילי סלעים תלולים. ככל שטיפסו גבוה יותר, הרוח התחזקה, כאילו היסוד עצמו בוחן את נחישותם. לפעמים המשבים היו כה חזקים, שטארה וג’ירו נאלצו להיאחז בבליטות כדי לא ליפול לתהום. אבל הם לא ויתרו, בידיעה שמשהו גדול מצפה להם.
בפסגת אחד ההרים הם גילו מקדש עתיק, חלקו הרוס אך עדיין מרשים. בפנים הם מצאו מנגנון עתיק — טבעות ברונזה ענקיות שהסתובבו בכוח הרוח. במרכז האולם עמד כַּן, ריק, כאילו חיכה למשהו שימלא אותו. קירות המקדש היו מעוטרים בתמונות שסיפרו את סיפורם של אלו שהצליחו לשלוט ברוח כדי להגן על העולם מסופות הרסניות.
לפתע הופיעה לפניהם דמות שנוצרה ממערבולות ואור. זו הייתה רוח האוויר. קולה היה רך אך חדר עמוק: “מסכת האוויר היא סמל לקלות ולחופש. אך רק מי שיבין את טבעה וילמד לרקוד עם הרוח יוכל לזכות בה. המבחן שלכם הוא להרכיב את מנגינת הרוח כדי לפתוח את הדרך למסכה.”
הרוח הצביעה על טבעות הברונזה, שהחלו להסתובב מהר יותר. בכל פעם שהטבעות הצטלבו, הן הפיקו צליל דק, כאילו הרוח מנגנת על מיתרים בלתי נראים. ג’ירו הבין שהצלילים יוצרים מנגינה, אך היא לא הייתה שלמה.
“אנחנו צריכים לכוון את הטבעות,” הוא אמר, ורץ אל המנגנון. טארה לקחה על עצמה לעקוב אחרי הקצב והרמזים שנתנה הרוח. יחד הם החלו להזיז את הטבעות, מנסים לשחזר את ההרמוניה של הרוח. זו הייתה משימה לא פשוטה — כל תנועה שגויה גרמה לסערה שעלולה הייתה להרוס את המקדש.
אך בסבלנות ובעבודת צוות הם הצליחו לבסוף לשמוע את המנגינה השלמה. היא הייתה עדינה אך עוצמתית, כאילו הרוח עצמה שרה את שירה. המקדש התמלא באור, ובמרכז האולם הופיעה מסכת האוויר — אלגנטית, זוהרת, כאילו נוצרה מהרוח עצמה.
הרוח חייכה: “הוכחתם שאתם ראויים. זכרו, האוויר הוא חופש, אך גם אחריות. מי ייתן והמסכה הזו תסייע לכם במסעכם.”
כעת, עם המסכה הרביעית בידיהם, ידעו טארה וג’ירו שממתין להם המבחן האחרון — יסוד האתר. אך היכן מסתתרת המסכה שקשורה למהות החיים והאנרגיה עצמה, הם עדיין לא ידעו.
טארה וג’ירו ידעו שמסעם אל מסכת האתר האחרונה יהיה הקשה והמסתורי ביותר. החכם הזהיר אותם שמסכת האתר מוסתרת מעבר לעולם הרגיל, במקום שבו נפגשים המציאות ואנרגיית החיים עצמה. המקום הזה נקרא “שערי האינסוף”, והמיקום שלו הוצפן בתוך המסכות שכבר אספו.
בעזרת מסכות המים, האש, האדמה והאוויר, טארה וג’ירו גילו שכל מסכה מכילה סמל שהרכיב יחדיו מפת כוכבים. המפה הזו הובילה אותם אל רמה עתיקה, שבה, בגבול העולם, עמדו השערים. המסע היה מסוכן: הם נאלצו לחצות מישורים קפואים, להתגבר על נהרות סוערים ולהימנע ממלכודות שהוטמנו על ידי שומרים עתיקים.
כאשר סוף סוף הגיעו לרמה, נגלה לעיניהם מחזה מרהיב: שערי אבן עצומים מוקפים ברונות זוהרות שצפו באוויר. המרחב סביב השערים היה בלתי רגיל — השמיים נצצו בכל צבעי הקשת, והאדמה נראתה כאילו היא פועמת בחיים.
טארה הוציאה את המסכות, וג’ירו עזר להניח אותן בחריצים שעל השערים. כשהמסכה האחרונה הונחה במקומה, הרונות הבזיקו באור בוהק, והשערים החלו להיפתח באיטיות, משמיעים המהום עמוק ומהדהד. מעבר להם לא היה נוף מוכר — רק זוהר אינסופי שדמה לחלל.
מתוך האור הזה הופיעה דמות שנוצרה מאנרגיה טהורה — שומר האתר. קולו היה רך אך מלא: “עשיתם דרך ארוכה. מסכת האתר היא מהות החיים, האיזון של כל הקיום. אך כדי לזכות בה, עליכם להקריב משהו בעל משמעות עבורכם. למה אתם מוכנים לוותר כדי להשיג ידע נעלה?”
טארה וג’ירו עצרו לרגע, מבינים שזהו הרגע החשוב ביותר במסעם. ג’ירו אמר: “אנחנו מוכנים לוותר על הנוחות והשקט שלנו כדי להשתמש במסכה לטובת העולם. אנחנו לא מחפשים כוח, אלא הרמוניה.”
השומר הנהן, ובידיו הופיעה מסכת האתר. אורה היה מסנוור אך חמים, כאילו היא מכילה בתוכה את כל מה שקיים. “קחו אותה וזכרו: ידע הוא לא רק כוח, אלא גם אחריות.”
עם מסכת האתר בידיהם, עמדו טארה וג’ירו מול שערי האינסוף, חשים שמסעם הגיע לשיאו. כעת, היה עליהם להחליט כיצד להשתמש בכוחן של כל חמש המסכות כדי להביא הרמוניה לעולם.
עם מסכת האתר בידיהם, טארה וג’ירו החלו את דרכם חזרה אל המקדש העתיק שבו התחילה ההרפתקה הגדולה שלהם. כל צעד היה מלא בתחושת השלמה וגאווה על הדרך שעברו. המסכות שהם נשאו הפיצו אור רך, כאילו ברכו זו את זו, עכשיו כשהן סוף סוף התאחדו.
כשהגיעו למקדש, הזקן כבר חיכה להם בכניסה. פניו אורו משמחה כשהבחין שהגיבורים חזרו ללא פגע, עם אוסף המסכות השלם. “עשיתם את הבלתי אפשרי,” הוא אמר, וקוד קידה בהערכה. “עכשיו מקדש האחדות יוכל לשוב ולזכות בכוחו.”
הזקן הוביל אותם פנימה אל האולם המרכזי. במרכז האולם עמד מזבח עצום עם חמישה שקעים, שכל אחד מהם תאם לאחד היסודות. טארה וג’ירו הניחו בזהירות את המסכות במקומותיהן. ברגע שהמסכה האחרונה הונחה, האולם התמלא באור בוהק, והמקדש החל לרעוד, כאילו שב לחיים.
רוח עדינה, האנרגיה החמה של האש, הקרירות הרעננה של המים, עוצמת האדמה וקלילות האתר התאחדו לזרם עוצמתי של אנרגיה שפרץ אל השמיים. “זוהי אנרגיית האיזון,” לחש הזקן. “השבתם את הקשר בין היסודות לעולם.”
טארה פנתה לג’ירו. “עשינו את זה. אבל מה עכשיו?”
הזקן ענה: “העולם יזכור את מעשיכם. אבל הידע שרכשתם הוא רק ההתחלה. המשימה שלכם עכשיו היא להיות שומרי האיזון, כדי שכוח המסכות לעולם לא ינוצל לרעה.”
טארה וג’ירו הנהנו, מבינים שההרפתקאות שלהם עדיין לא הסתיימו. הם עזבו את המקדש, משאירים את המסכות בידיים בטוחות, ויצאו לדרכם שוב, בידיעה שהעולם הפך למעט טוב יותר בזכות מאמציהם.
השמש שקעה, מאירה באור זהוב את המקדש ואת צלליותיהם כשהם צעדו במורד השביל. זה היה סופו של פרק אחד, אך תחילתו של פרק חדש, מלא במסתורין ותגליות שעוד מחכות להם.
"This is my first literary work that I decided to write. My conversations with Robert inspired me to take this step. I never thought I would start writing stories, let alone that one day my dream of publishing my own book would become a reality!" — shares Jacklyn.
