|
Audio version of Jacklyn Taylor Stories
Getting your Trinity Audio player ready...
|
מיקי ישב במשרדו, מביט סביבו על החדר עם הנוף לרושפורד הלילית. הגיעו אליו נתונים עדכניים: למרות כל אמצעי הזהירות, ג’ק קרטר הצליח להגיע להיקף הבסיס שלהם. הזעם בער בו, אך הוא שמר על קור רוח.
— ויקטור, — פנה ליד ימינו, שישב מולו, — קרטר הופך למסוכן מדי. אני רוצה שהוא יחוסל. אבל לא רק שיהרגו אותו. אני רוצה שהוא יבין שזו המחיר על הניסיון להתערב בעסקיי.
ויקטור הנהן, מקבל את ההוראה.
— יש לנו את המשאבים להפוך את מצבו לבלתי נסבל. אבל יש בעיה אחת, — הוא היסס. — הוא מוכן היטב. זה לא יהיה פשוט.
מיקי חייך קלות, נשען לאחור בכיסאו.
— קשיים מעולם לא עצרו אותנו, ויקטור. תכין הכול. יש לנו תוכנית.
בינתיים, ג’ק היה בבסיס של קרל, בוחן את הנתונים שהם הצליחו לפענח מהמסמכים שנמצאו ב”פרויקט הנחש”. קרל התקרב אליו עם כוס קפה ומפה בידיו.
— מצאנו פרט נוסף, — הוא אמר. — נראה שיש להם נתיבי אספקה נוספים שדרכם הם מתכננים להעביר ציוד מפתח למערכת הבקרה. אם ניירט לפחות אחד מהם, זה יעכב אותם.
— איפה הם נמצאים? — שאל ג’ק, בוחן את המפה.
— כאן, — קרל הצביע על עיירה קטנה בגבול האזור. — זה אזור תעשייה ישן. הם משתמשים בו להסוואת המטענים.
— אנחנו לא יכולים לפספס את ההזדמנות הזאת, — אמר ג’ק בנחישות. — יש לנו זמן להתכונן?
קרל הניד בראשו.
— הכול מתוכנן אצלם. אנחנו צריכים לפעול מיד.
מיקי ידע שג’ק ינסה ליירט את המטען. לכן הוא החליט לנצל את הרגע הזה כדי ליצור מלכודת. ויקטור התחיל במבצע דיסאינפורמציה, מעביר מידע כוזב דרך ערוצים שעשויים להיתפס על ידי MI-6.
— נגרום לו לחשוב שהוא מנצח, — אמר ויקטור. — ואז נכה בו.
למחרת, הצוות של ג’ק יצא לכיוון אזור התעשייה. הם תפסו עמדות, ממתינים להגעת המשאיות. ג’ק צפה במשקפת, מסמן תנועות במחסן.
— הם מעבירים ציוד, — דיווח במכשיר הקשר לקרל. — נראה שהם יודעים שאנחנו כאן.
— תהיה זהיר, — ענה קרל. — אם משהו ישתבש, יש לנו קבוצה נוספת במצב כוננות.
אבל במקום מבצע רגיל של השתלטות על המשאיות, ג’ק והצוות שלו נתקלו במפתיע: במחסן התחילו להתפוצץ מטענים שהונחו מראש. זו הייתה מלכודת.
— זו מלכודת! — צעק ג’ק, מוצא מחסה מאחורי מכולה.
הכול הפך לכאוס. אנשי מיקי החלו לתקוף, משתמשים ברימוני עשן ובנשק אוטומטי. ג’ק הבין שזה תוכנן מראש, אך לא היה זמן להסס.
בינתיים, בבסיס של קרל, הבינו שמשהו השתבש. הוא יצר קשר עם הקבוצה הנוספת, שולח אותם לעזור לג’ק. אבל אפילו עם תגבורת, המצב הלך והחמיר.
ג’ק הצליח להבחין באחת המשאיות שעוזבת את המחסן. ייתכן שהציוד ל”פרויקט הנחש” נמצא בתוכה. הוא תפס את מכשיר הקשר וצעק:
— רדפו אחרי המשאית הזאת! זו המטרה שלנו!
אחד מאנשיו קפץ לרכב ויצא במרדף אחרי המשאית, בעוד ג’ק נשאר לכסות על האחרים.
כשנרגעה הסערה, ג’ק חזר לקרל. בגדיו היו ספוגים בזיעה ולכלוך, אך מבטו נשאר נחוש.
— זו הייתה מלכודת, — אמר בנשימה כבדה. — אבל הצלחנו ליירט אחת המשאיות.
קרל הנהן, מבין שהמאבק עדיין לא נגמר.
— מיקי עשה את הצעד שלו, — אמר. — עכשיו תורנו.
אחרי האירועים המתוחים, ג’ק חזר לבסיס של קרל מותש, אך מודע לכך שאין זמן למנוחה.
— אתה מותש, — אמר קרל, מגיש לו בקבוק מים. — יש לנו זמן עד הצעד הבא. חזור למסעדה, תבלה שם זמן. הכיסוי שלך חשוב מדי כדי לאבד אותו.
ג’ק הנהן, מבין שקרל צודק. היה עליו לשמור על אשליית חייו הרגילים, כדי שמיקי ואנשיו לא יחשדו.
חוזר למסעדה, ג’ק שב וחבש את המסכה הרגילה שלו כמנהל. הצוות שלו כבר היה בעיצומן של ההכנות לשירות הערב. ג’ק עבר בין השולחנות, בדק פרטים קטנים. הלקוחות מילאו את השולחנות, המלצרים והטבחים עבדו כמו שעון. הכול נראה שקט, אך הוא ידע שמתחת לפני השטח מסתתרת סכנה.
במהלך הפסקה קצרה, הוא יצא לחצר האחורית של המסעדה כדי להירגע קצת. מחזיק את הטלפון בידו, הוא כתב הודעה לדרק: “אני פנוי הערב. אתה בבית?”
התשובה הגיעה כמעט מיד: “כן. מחכה לך.”
המילים האלה העלו חיוך חם על פניו של ג’ק. אחרי כל מה שעבר באותו יום, המחשבה שהוא יראה את דרק שוב הייתה כמו נשימת אוויר צח.
מאוחר יותר באותו ערב, ג’ק סיים את המשמרת במסעדה ונסע לביתו של דרק. החשכה עטפה את העיר, אך מחשבותיו היו ממוקדות בדבר אחד בלבד. הוא הבין שכל מבצע חדש מעמיד בסיכון אותו ואת האנשים שהוא אוהב יותר ויותר.
כשהגיע לבית, האור מהחלונות היה מעומעם. ג’ק פתח את השער, כשהוא מכיר את הקוד, וחנה בכניסה. דרק כבר חיכה לו בפתח, עם חיוך קל וספל תה בידיו.
“אתה נראה עייף,” ציין דרק ברגע שג’ק נכנס.
“זה בלשון המעטה,” השיב ג’ק, כשהוא מסיר את מעילו ומשליך אותו על הכיסא הקרוב.
דרק התקרב אליו, מבטו היה חם אך מעט מודאג.
“אתה רוצה לדבר על זה?” שאל.
ג’ק הניד בראשו.
“לא היום. אני פשוט רוצה להיות איתך.”
דרק לא אמר דבר. במקום זאת, הוא התקרב וחיבק את ג’ק בחום. המחווה הזו הייתה בדיוק מה שג’ק היה צריך יותר מכול. בעולם מלא רמאות וסכנות, רק כאן הוא יכול היה להיות הוא עצמו.
מאוחר יותר, כשהם ישבו יחד על הספה, ג’ק סיפר לדרק רק את מה שיכול היה: על כמה מסוכן האויב שלו, כמה דקה היא הגבול בין הצלחה לכישלון. הוא לא נכנס לפרטים, אך זה היה מספיק כדי שדרק יבין את מה שג’ק עובר.
“אתה תצליח,” אמר דרק, כשהוא אוחז בידו של ג’ק. “אתה תמיד מצליח.”
ג’ק הביט בו, מרגיש איך המתח מתפוגג אט-אט. העבודה שלו הייתה קשה, אך היא לא יכלה לקחת ממנו את רגעי השקט והקרבה האלה.
ביום שלמחרת ג’ק חזר למסעדה. הוא ידע שמיקי לא יסתפק במלכודת שהכין. אך העבודה במסעדה העניקה לו גישה למידע. לקוחות קבועים, ספקים ואפילו שיחות רגילות ליד הבר יכלו להפוך לחלקי פאזל.
בערב, כשכבר עמד לסגור את המסעדה, ג’ק הבחין באורח חדש – גבר בחליפה מחויטת שישב בפינת המסעדה. פניו היו זרות לג’ק, אך האינטואיציה שלו אמרה לו שהאיש הזה לא נמצא שם במקרה.
ג’ק ניגש לשולחן וברך אותו:
— ערב טוב. איך אתה נהנה מהמסעדה שלנו?
הגבר הרים את עיניו, מבטו היה חודר ובוחן.
— הכול מצוין. המוניטין שלכם מוצדק, מר קרטר.
ג’ק נדרך מבפנים, אך שמר על ארשת פנים רגועה.
— שמח לשמוע. אולי אוכל להציע לך משהו מיוחד?
הגבר חייך קלות.
— לא, תודה. רק קפה.
ג’ק הנהן ופנה לעבר הבר, אך מחשבותיו נותרו טרודות באורח המוזר הזה. מי הוא? האם הוא קשור למיקי? או שזה רק צירוף מקרים?
מאוחר יותר, ג’ק גילה שהאיש עזב, מבלי להשאיר אחריו שום עקבות. אך נוכחותו הייתה תזכורת נוספת לכך שהוא נמצא תחת מעקב מתמיד.
בערב המאוחר ג’ק חזר לבסיס של קארל. העייפות מהעבודה במסעדה והתחושה המתוחה מהאורח הזר לא עזבו אותו. קארל כבר חיכה לו ליד שולחן גדול, מוקף במסכים שעליהם הופיעו מפות, תמונות של יעדים ורשימות של חשודים.
— יש לנו מידע חדש, — אמר קארל, מצביע על אחד המסכים. — לאחר שהצלחנו ליירט את המשאית, זיהינו תנועות חדשות במסלולים אחרים. נראה שמיקי משנה את הטקטיקה שלו כדי לבלבל אותנו.
ג’ק התיישב מול קארל, זרועותיו משולבות על חזהו.
— מה בדיוק הם עושים?
— הם שינו את לוחות הזמנים של המשלוחים והפנו כמה מהמשאיות דרך נמלים. אבל הדבר המעניין ביותר הוא הפנים החדשות שהצטרפו לפעולות שלהם. נראה שהם הביאו כוחות חיצוניים כדי לחזק את העמדות שלהם.
קארל לחץ על מקש, ועל המסך הופיעה תמונתו של גבר במשקפי שמש כהים.
— קוראים לו לואיס גאלבס, — המשיך קארל. — שכיר חרב ספרדי. הוא מתמחה באבטחה ובביצוע פעולות חשאיות. אם הוא כאן, זה אומר שמיקי מתכונן למשהו גדול.
— הוא בעיר? — שאל ג’ק, מתבונן במסך.
— כן. והגרוע מכל, הוא נראה בקרבת המסעדה שלך.
ג’ק הרגיש איך הכול בתוכו מתכווץ. המסעדה הייתה כיסוי שלו, אבל עכשיו היא הפכה למגנט לאויבים.
— אנחנו חייבים לפעול מהר, — אמר. — אם הם יתחילו לפעול ליד המסעדה, אני עלול לאבד הכול.
קארל הנהן, מסכים.
— יש לנו רעיון איך לתפוס את גאלבס. אבל זה יהיה מסוכן.
למחרת בבוקר, ג’ק חזר למסעדה, אך הפעם עיניו עקבו בזהירות אחרי כל הלקוחות. הוא הרגיש שעוקבים אחריו, אבל לא הצליח לקבוע מאיפה האיום מגיע.
לקראת הצהריים ניגש אליו אחד המלצרים.
— מר קרטר, האיש שיושב בשולחן שבפינה מבקש לראות אותך, — אמר, מצביע על אותו מבקר שהיה שם יום קודם לכן.
ג’ק צעד לאט לעבר השולחן. האיש הרים את מבטו, פניו נותרו חסרי הבעה.
— שמח לראות אותך שוב, — אמר. — נראה ששכחתי להודות לך על הקפה המצוין.
— אנחנו עושים את המקסימום, — ענה ג’ק עם חיוך קל, אבל קולו נשאר מתוח.
האיש נטה מעט קדימה, עיניו הבהיקו בקרירות.
— אתה אדם מעניין, מר קרטר. אולי אפילו יותר מדי מעניין.
ג’ק הרגיש איך הדאגה בתוכו גוברת. הוא שמר על ארשת פנים רגועה, אך היה מוכן לכל תרחיש.
— שמח שהשארתי רושם. אם תצטרך משהו, פנה למלצר.
האיש חייך, כאילו קורא את מחשבותיו של ג’ק.
— אולי עוד אחזור.
הוא השאיר כמה שטרות על השולחן, קם ויצא באיטיות מהמסעדה. ג’ק ליווה אותו במבטו, מבין שזה לא היה סתם לקוח.
מאוחר יותר באותו ערב, ג’ק נפגש עם קארל כדי לדון במצב.
— הם בודקים אותך, — אמר קארל. — הם רוצים לדעת עד כמה קרוב הגעת.
— ומה אנחנו עושים? — שאל ג’ק.
קארל התקרב אל השולחן.
— אנחנו נגרום להם לטעות. אם גאלבס באמת כאן, נשתמש בו נגדם.
למחרת ג’ק נסע לדארק. הוא היה זקוק לרגע של שקט והתבודדות. כשהוא נכנס לבית, הוא הריח את ניחוח התה המוכר, וכרגיל, דארק קיבל אותו עם חיוך קל.
— אתה נראה כאילו עברת דרך הגיהינום, — אמר דארק, מחבק אותו.
— זה די קרוב לאמת, — ענה ג’ק, סוף סוף מאפשר לעצמו להירגע.
הם ישבו במרפסת, נהנים מהשקט. דארק לא שאל שאלות מיותרות, הוא ידע שג’ק לא יכול לספר הכול. אבל עצם נוכחותו הייתה עבור ג’ק הקלה עצומה.
— אני מרגיש שזה לא הסוף, — אמר דארק, מביט בכוכבים.
— אתה צודק, — ענה ג’ק בשקט. — זה רק ההתחלה.
מאוחר בלילה ג’ק וקארל החליטו שהשלב הבא דורש הכנה יסודית וזמן לניתוח המצב. קארל התעקש שג’ק ייקח הפסקה קצרה.
— יש לנו כמה ימים להבין איך מיקי יפעל, — אמר קארל. — אתה צריך להתאושש. אחרת לא תחזיק מעמד.
ג’ק ידע שקארל צודק. המתח המתמיד התיש אותו. הוא שלח הודעה לדארק, לשאול אם הוא לא יתנגד שיישאר אצלו לכמה ימים. התשובה הגיעה במהירות: “כמובן. אני תמיד שמח לראות אותך.”
למחרת בבוקר ג’ק הגיע לביתו של דארק. דארק קיבל את פניו ליד השער, לבוש סוודר חם וג’ינס פשוט. החיוך שלו היה חמים וקצת מנומנם.
— ברוך הבא, זר, — התלוצץ דארק, מחבק את ג’ק. — אני מבין שהחלטת להישאר לכמה ימים?
— כן. קארל אמר שאני צריך לקחת הפסקה.
דארק הנהן, מזמין אותו פנימה בתנועה.
— מצוין. הגעת בדיוק בזמן. יש לי קצת מטלות בבית, ואתה תוכל לעזור לי.
הבוקר התחיל בכך שהם טיפלו בתיקונים קטנים בבית. דארק עמד על סולם ותיקן מנורה שרופה, בעוד ג’ק הגיש לו כלים. האווירה הייתה חמה וכמעט ביתית.
— אתה בכלל עוסק בדברים כאלה לעיתים קרובות? — שאל ג’ק, מתבונן כיצד דארק מבריג מנורה חדשה במיומנות.
— טוב, כשאתה עובד עבור משפחת המלוכה, אין לך הרבה זמן לעיסוקים ביתיים, — ענה דרק, יורד מהסולם. — אבל אני אוהב את זה. זה עוזר לי להתנתק.
הם המשיכו לעבוד יחד, מתלוצצים ומשוחחים על נושאים קלים. ג’ק לא יכול היה שלא להבחין כמה נינוח הוא מרגיש כאן, לצד דרק. המקום הזה הפך לנמל מבטחים עבורו.
אחרי ארוחת הצהריים הם יצאו לגינה. דרק הראה לג’ק כיצד לגזום שיחים בצורה נכונה, וג’ק מצידו ניסה ללמד אותו כמה טריקים מהאימונים הצבאיים שלו, שיכולים לעזור בטיפול בצמחים.
— אתה יודע, אם יום אחד נצא לפנסיה, — אמר ג’ק כשהוא חותך ענף יבש, — אני חושב שנוכל לפתוח מרכז גינון.
דרק צחק והגיש לו זוג כפפות.
— אפילו בגינון אתה אסטרטג, קרטר.
בערב הם חזרו הביתה, שם הכינו ארוחת ערב יחד. ברקע נשמעה מוזיקה שקטה, ודרק מדי פעם הביט בג’ק במבט מלא חום.
— אתה שם לב כמה זה שונה מהעבודה שלנו? — שאל דרק כשהוא מוזג יין לכוסות.
ג’ק הנהן.
— כאן זה שקט. כאן אני מרגיש שאני באמת חי.
דרק חייך.
— אני שמח שאתה מבין את זה.
מאוחר יותר, כשהם ישבו ליד האח, המשיכו בשיחה. הנושאים נעו סביב עברם, פחדיהם וחלומותיהם. דרק שיתף אותו בכך שלפעמים הוא מטיל ספק בבחירת הדרך שלו, וג’ק סיפר לו על התקפי החרדה שממשיכים לרדוף אותו.
— אתה עדיין חושב על זה? — שאל דרק בעדינות.
— לפעמים. במיוחד ברגעים שבהם נדמה לי שאני עלול לאבד הכול, — ענה ג’ק.
דרק התקרב, אחז בידו של ג’ק ואמר:
— אתה חזק יותר ממה שאתה חושב, ג’ק. אבל אתה לא חייב לשאת הכול לבד. אני כאן.
המילים האלו פרצו את החומה שג’ק בנה סביב עצמו במשך זמן רב. הוא הרגיש איך המתח בחזהו מתחיל להשתחרר בהדרגה.
הלילה הפך לאינטימי יותר. הם מצאו את עצמם בחדר השינה, שם המתח בשיחותיהם פינה מקום לרכות. נגיעותיהם היו גם מלאות תשוקה וגם מרגיעות. עבור ג’ק זה היה רגע נדיר שבו הוא יכול היה לשחרר שליטה ולהיות פשוט אדם, ולא סוכן.
בבוקר העיר אותם אור שחדר דרך הווילונות. דרק היה הראשון לקום והכין קפה. ג’ק, עדיין חצי ישן, עקב אחריו למטבח.
— אתה נראה כמו מישהו שסוף סוף ישן כמו שצריך, — אמר דרק כשהוא מגיש לו כוס קפה.
— זה בגלל שצדקת, — ענה ג’ק בחיוך. — הייתי צריך את ההפסקה הזו.
הם בילו את היום בעיסוקים קלים, לפעמים פשוט ישבו במרפסת ונהנו מהשקט. אבל ג’ק ידע שזה רק הפוגה לפני הסערה הבאה.
