הדרך למקדש העתיק הייתה ארוכה ומלאה במבחנים. המעמקים נעשו חשוכים יותר, המים כבדים יותר, והמתח ריחף מעל הצוות. אבני האיזון בידיו של קאלן זהרו בעוצמה, כאילו דחפו אותם קדימה. כל צעד קירב אותם לתשובות, אבל גם העצים את תחושת הסכנה המתקרבת.
“זה חייב להיות כאן,” אמר קאלן, נעצר מול שערים עצומים שנראו כאילו נחרטו מתוך הסלע עצמו. התבליטים שעליהם הציגו סצנות דומות לאלו שראו קודם במערות: יצורים ענקיים, גלים שבלעו ערים, והסמל המעגלי המוזר שמוקף בקווים חדים.
ליריאל נגעה בעדינות בשערים, ואלו נפתחו באיטיות, משחררים אור קלוש, כאילו קראו להם להיכנס.
המקדש העתיק
בתוך המקדש שרר שקט, שנשבר רק על ידי הדהוד חלש של צעדיהם. הכיפה העצומה שמעליהם הייתה מעוטרת בסמלים זוהרים, שנראו כאילו הם נעים בתיאום עם נשימתם. במרכז האולם עמד מזבח, מוקף במעגל של אבנים עתיקות, שכל אחת מהן הפיצה זוהר קלוש, שדמה להדהוד של אבני האיזון.
“המקום הזה… הוא מרגיש חי,” לחשה ליריאל.
“זה לב האוקיינוס,” השיב אקורת’, קולו מלא ביראה. “תושבי האוקיינוס הראשונים בנו מקדשים כאלה כדי לשמר את האיזון. אבל מעולם לא ראיתי משהו כזה.”
על המזבח שכבה לוח אבן עם סימנים חקוקים. קאלן התקרב, מבטו נעול על הכתובת כשהתחיל לפענח אותה.
“‘טקס האיזון. איחוד כוחות לשימור השלום. טעות אחת – והכאוס ישתחרר.’”
ליריאל קימטה את מצחה.
“זה חייב להיות קשור לסדקים. הטקס נשכח, והאיזון אבד.”
ההבנה
קאלן העביר את ידו מעל אבני האיזון, והן זהרו בעוצמה רבה יותר, מגיבות לאנרגיה של המקדש. פתאום, תמונות מילאו את מחשבותיו: יצורים שכוחותיהם נאזקו במעמקים, זרמי מים שיצאו משליטה, חורבן שבלע הכל.
הוא נסוג לאחור, נשימתו כבדה.
“הסדקים הם סימן. הם נגרמו מחוסר איזון בין כוחות הים. אם לא נקיים את הטקס, הכוחות ההרסניים האלו – שכרגע רדומים – עלולים להתעורר.”
“אבל איך נדע מה לעשות?” שאלה פלייתה, גופה הזוהר משקף את דאגתה.
אקורת’ הצביע על המזבח.
“המעגל הזה של האבנים. זה חייב להיות המקום שבו הכוחות מתאחדים. קאלן, אבני האיזון שלך הן המפתח.”
הכנה לטקס
הצוות התחיל לחקור את המקדש, מחפש רמזים על הטקס. הם גילו גילופים שהציגו כוהנים מבצעים טקס שמאחד אור, מים וחום להרמוניה אחת. כל פעולה נראתה מתוכננת עד לפרט הקטן ביותר.
“אנחנו צריכים לשחזר את זה,” קבע קאלן. “אבל הטקס ידרוש אנרגיה מכולנו.”
כל אחד תפס את מקומו במעגל. אבני האיזון הונחו במרכז, והאור שלהן התחזק. קאלן הרגיש שהאבנים מתחילות להעביר דרכו אנרגיה, מחברות אותה עם שאר המשתתפים.
“זה… מדהים,” לחשה ליריאל, עיניה פעורות. “אני מרגישה את זרמי המים והאור כאילו הם חלק ממני.”
סימני הצלחה
כאשר הטקס החל, הסמלים שעל הכיפה זהרו בעוצמה, והמקדש התמלא בהדהוד נמוך. האבנים סביב המזבח התחילו לרטוט, והאור שלהן התמזג עם הזוהר של אבני האיזון. המים במקדש החלו להסתחרר, יוצרים זרמים שנראה כאילו חיברו הכל לאחד.
אבל התהליך היה לא יציב. אחת האבנים פתאום כהתה, וסדק הופיע מתחת למזבח, כאילו משום מקום.
“צריך יותר אנרגיה!” קרא קאלן. “תתמקדו באיזון, בהרמוניה.”
הצוות ריכז את מאמציו, מכוון את מחשבותיו ואנרגיותיו לעבר אבני האיזון. ההדהוד התחזק, אבל הסדק התחיל להיסגר.
ציפייה לתוצאה
כשהטקס הסתיים, האור במקדש התעדן, וההדהוד נחלש בהדרגה. אבני האיזון זהרו, אבל עכשיו האור שלהן היה יציב, לא עוצמתי כפי שהיה קודם.
קאלן התרומם, ידיו רעדו, אבל הוא חש הקלה.
“הצלחנו. אבל זה רק ההתחלה. עכשיו עלינו לקבוע כמה יציב האיזון הזה באמת.”
ליריאל התקרבה.
“עצרנו את ההרס. אבל את הטקס יהיה צורך לחזור. זה לא פתרון סופי.”
קאלן הנהן, מבטו מופנה לעבר היציאה מהמקדש. הוא ידע שעוד עבודה רבה לפניהם, אבל הרגע הזה נתן להם תקווה.