צללים ריחפו בעדינות סביב קאלן כשאחז באבני האיזון בידיו. פני השטח שלהן היו קרות, אך הן הפיצו חום שחדר עד לעומק ליבו. כל אבן נצצה באור קלוש, כאילו היא מסונכרנת עם קצב זרמי הים. ליריאל עמדה לצידו, מבטה שילב יראה ודאגה.
“אתה מרגיש את זה?” היא לחשה, עיניה נעוצות בקאלן. “זה כאילו… הים עצמו מדבר איתך.”
קאלן עצם את עיניו, מנסה להקשיב לתחושה. האבנים נראו חיות. חזיונות החלו לצוף במחשבותיו: מישורי אלמוגים עצומים, תהומות עמוקים אפופי חושך, להקות דגים רוקדות באור. זו הייתה תמונה של כל מערכת האקולוגיה של האוקיינוס – מחוברת ושברירית.
“הם רוצים שאעשה משהו,” קאלן אמר לבסוף, קולו שקט אך נחוש. “הם רוצים שאשיב את האיזון.”
ליריאל הנהנה, ידיה עברו על מגילה עתיקה שמצאו מוקדם יותר. עליה היו מצוירות אותן אבנים וקווים מסתוריים המצטלבים זה בזה.
“האבנים הן המפתח,” אמרה. “אבל כדי להפעיל את כוחן, עליך להביא אותן לשלוש נקודות באוקיינוס. אלו המקומות שבהם האיזון הופר.”
קאלן קימט את מצחו. הוא הבין היטב את כובד המשימה. המסע יהיה ארוך ומסוכן. האוקיינוס מלא בסודות ובסכנות, ורבים יתנגדו להתערבותו בסדרים עתיקים.
הנקודה הראשונה: בקע הזרמים
יעדם הראשון היה בקצה בקע הזרמים – שבר צר בקרקעית הים שבו זרמים מנוגדים מתנגשים. זה היה מקום עטוף באגדות מבעיתות: סיפורים על רוחות מים השומרות על האיזון של האוקיינוס. האגדות טענו שכל ניסיון לחדור לתחומיהן נענש במוות מיידי.
כשהתקרבו קאלן וליריאל לבקע, הם נתקלו בזרם מים חזק שניסה להדוף אותם לאחור. האבנים בידיו של קאלן החלו לזהור חזק יותר, כאילו מגיבות למחסום בלתי נראה.
“משהו כאן לא כשורה,” אמר קאלן.
“זו הגנה,” ליריאל אישרה. “עליך להוכיח לרוחות שאתה לא אויב.”
קאלן הניח אחת מהאבנים על פני הבקע, ומיד המים סביבם הפכו לשקטים באופן מוזר. לפניהם הופיעה דמות שנראתה כמו מפוסלת ממים. זו הייתה רוח – צורה שקופה למחצה עם עיניים מנצנצות.
“מי אתה, בן תמותה, שמעז לגעת בתחומנו?” נשמע קול, כמו גלים המתנפצים על החוף.
פחד מילא את ליבו של קאלן, אך הוא אסף את עצמו.
“אני קאלן, שליחו של זנידאר,” הכריז. “באתי להשיב את האיזון.”
הרוח התבוננה בו בדממה לפני שדיברה שוב:
“ייתכן שאתה שומר, אך הוכח שאתה ראוי. עמוד במבחן.”
המבחן של הרוח
הרוח הרימה את ידיה, והמים סביבם החלו להשתנות. קאלן וליריאל מצאו עצמם במבוך מוזר עשוי קירות נוזליים. המים שם נעו נגדם, כאילו מנסים לדחוף אותם חזרה להתחלה.
“אנחנו צריכים לצאת מכאן,” אמר קאלן, מביט במעברים המבעבעים שלפניהם.
“זה לא רק מבוך,” ליריאל ציינה, נוגעת באחד הקירות. “זו מטאפורה לאיזון. אם ננוע מהר מדי או לאט מדי, זה יזרוק אותנו חזרה.”
קאלן הידק את שיניו. זה היה מבחן לא רק לזריזות, אלא גם לסבלנות. הם התקדמו באטיות, מאזינים לכל תנועת מים, עד שהגיעו למרכז המבוך.
במרכז הייתה כדורית מלאה באור. קאלן הבין שזהו לב הבקע. בזהירות הניח אחת מאבני האיזון לצידה. הכדורית הבהיקה, וכל המבוך נעלם.
“עמדת במבחן הראשון,” אמרה הרוח, שהופיעה שוב. “אך זכור: האיזון אינו רק מתנה, אלא גם עול.”
המשך המסע
כאשר קאלן וליריאל עזבו את בקע הזרמים, הוא חש שמשהו השתנה. האבן בידו זרחה ברכות רבה יותר, אך משקלה נראה כבד יותר.
“זה עדיין לא נגמר,” אמר, מביט באופק האוקיינוס. “רק התחלנו.”
ליריאל הביטה בו בחיוך קל.
“אבל עברת את הצעד הראשון, קאלן. עכשיו יש לנו סיכוי.”
הם יצאו לעבר הנקודה השנייה, מוכנים לאתגרים חדשים, ביודעם שהאוקיינוס יחשוף בפניהם את סודותיו העמוקים ביותר – ואת סכנותיו האפלים ביותר.
