צלילה למורשת
לאחר הקמת מועצת השומרים, קלן הרגיש שהוא לא רק מנהיג אלא חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממה שיכול היה לדמיין. לב האוקיינוס חשף בפניו היבטים חדשים של כוחו, שאיפשרו לו לראות לא רק את ההווה אלא גם הבזקים מעברו הרחוק של הים. הקשר שלו עם הכוחות העתיקים התעצם, והוא לעיתים קרובות חווה חזיונות של העבר, תמונות חיות של מה שהיה.
לילה אחד, במהלך מדיטציה, קלן ראה סצנה: יצורים עצומים מכוסים קשקשים מוזהבים נעים בין גני אלמוגים. אנשי ים, לבושים בשריונות עשויים אצות זוהרות, עמדו לצד קראקנים ומדוזות, כאילו התכוננו לקרב גדול. אך אז החשיכה כיסתה את התמונה, והכול נעלם במערבולת של חורבן.
הוא פקח את עיניו ומצא את ליריאל לצידו. “מה ראית?” היא שאלה, כששמה לב לנשימתו הכבדה.
“את העבר,” הוא השיב. “קרבות, בריתות, חורבן… וצללים שעדיין כאן.”
עמק הצללים
למחרת בבוקר יצאו קלן, ליריאל וטוראק למסע. יעדם היה מקום שנודע באגדות בשם “עמק הצללים”. מיקום מרוחק זה היה אפוף מסתורין, אך קלן היה בטוח שהוא מחזיק במפתח להבנת ההיסטוריה של לב האוקיינוס וכוחו.
“מה נמצא בעמק הזה?” שאלה ליריאל תוך כדי שחייה לידו.
“רוחות מהעבר,” השיב קלן. “אלו שהפכו לחלק מהים. אולי הם יודעים מה עלינו לעשות בהמשך.”
כשהתקרבו לעמק, המים הפכו צפופים וחשוכים בצורה יוצאת דופן. אור בקושי חדר לעומק, ורק הזוהר הקלוש של דגים זוהרים הראה את הדרך. קירות המערות שסבבו את העמק היו מכוסים בגילופים עתיקים—תיאורים של קרבות, בריתות, יצורים עצומים וסמלים שהזכירו את לב האוקיינוס.
מפגש עם הרוחות
בעומק העמק הופיעו צללים. הם לא נראו מאיימים; במקום זאת, היו אלה צלליות שנעו בחינניות במים, כאילו נוכחותם הייתה שזורה בזרמים עצמם.
“אלו רוחות מהעבר,” אמר טוראק, קולו העמוק הדהד במים. “הם זוכרים מה קרה כאן לפני מאות שנים.”
קלן הושיט את ידו קדימה, והצללים קפאו. אחד מהם התקרב, כאילו בוחן אותו. ואז, קול רך אך עוצמתי הדהד במחשבתו: “אתה נושא את הכוח שאנחנו שמרנו עליו. מדוע באת?”
“אני מחפש את האמת,” השיב קלן. “את האמת עליכם, על כוחו של לב האוקיינוס, ועל איך לשמר את האיזון.”
הצל קפא לרגע, ואז תמונות החלו להבהב סביב קלן. הוא ראה את השומרים הראשונים כורתים בריתות עם יצורי הים כדי להגן על האוקיינוס. הוא ראה את עוצמתם, אך גם את גאוותם, שהובילה בסופו של דבר לאבדון. הבריתות נשברו, והצללים, שהיו בעבר מגנים, הפכו למה שהם עכשיו—רוחות רפאים של העבר.
“לא הצלחתם לשמר את האיזון,” אמר קלן, קולו רועד. “אני חייב להצליח במקום שבו נכשלתם.”
“זו משימתך, אך גם בחירתך,” השיב הצל. “שמור נאמנות לבני בריתך, ואולי תצליח במקום שבו אנחנו נפלנו.”
לקחי העבר
לאחר שעזבו את העמק, קלן היה שקט במשך זמן רב. ליריאל, כמו תמיד, חשה את מצבו. “מה הם הראו לך?” היא שאלה לבסוף.
“הם הזכירו לי כמה קל לאבד את ההרמוניה,” הוא ענה. “ראיתי שהם ניסו, אך גאווה הרסה הכול. אני לא יכול לחזור על טעויותיהם.”
“אתה לא לבד,” אמרה ליריאל, ונגעה בעדינות בידו. “אנחנו בעלי בריתך, ואנחנו כאן כדי לתמוך בך.”
טוראק, ששחה לפניהם, הסתובב. “ההיסטוריה חוזרת על עצמה אם לקחיה נשכחים. ראית מה קרה. עכשיו תורך לבנות משהו חדש.”
ברית חדשה
לאחר ביקור בעמק הצללים, קלן החל לחזק את קשריו עם שאר תושבי הים. הוא לעיתים קרובות נזכר בלקחים שלמד מהרוחות ושיתף אותם עם מועצת השומרים. יחד הם החלו לעבוד על יצירת בריתות חדשות בין יצורי הים.
כל מי שהצטרף למשימתם נשבע לשמור על האיזון ולכבד את כוחות האוקיינוס. הצללים, שהפכו לחלק מכוחו של קלן, ליוו אותו כעת, והזכירו לו שאיזון הוא לא רק מתנה אלא גם אתגר.
האגדה על קלן המשיכה לגדול, ושמו הפך לסמל לתקווה ולחוכמה. אך הוא ידע שעוד אתגרים רבים עומדים בפניו, וכל צל מן העבר יכול לשמש לא רק כתזכורת, אלא גם כאזהרה.
