חזרה מנצחת
כאשר קלן, ליריאל וטוראאק התקרבו לעיר, העייפות הורגשה בכל תנועה שלהם. ובכל זאת, ליבם היה מלא בסיפוק עמוק – הם הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי. מולם, כמו מגדלור של תקווה, זהרו הכיפות הזהובות-כחולות של העיר באור האוקיינוס. היה נדמה שהמים עצמם קיבלו את פניהם – הזרמים נרגעו, והאור של האוקיינוס חדר גם לשכבות העמוקות ביותר.
כשהם נכנסו לעיר, התאספו התושבים בכיכר המרכזית, מוכנים לברך את גיבוריהם. אנשי הים, יצורים זוהרים ואפילו הדיירים הביישנים ביותר של המעמקים הגיעו לראות את אלה שהחזירו את האיזון לאוקיינוס.
קבלת פנים חגיגית
אלוס, זקן העיר ואיש ים חכם, התקדם לעברם. קולו העמוק הדהד בכיכר.
“קלן, ליריאל, טוראאק,” החל. “היום הוכחתם שאור וחושך יכולים להתקיים בהרמוניה. הצלתם לא רק את עירנו, אלא את כל מעמקי האוקיינוס מהרס.”
הקהל הריע בקול רם, שמחתם מילאה את המקום. ליריאל חייכה כשהביטה בקלן. “אתה אגדה עכשיו, קלן. תישאר לנצח בזיכרון כל מי שחי במים האלה.”
קלן, נשען על טוראאק לתמיכה, חש חום מדבריה, אבל עמוק בפנים ידע שהעול של תפקידו רק מתחיל.
הכוח האמיתי של שומר
כאשר הרעש שכך, קלן הרים את ידו, והקהל השתתק, ממתין לדבריו. “אני אסיר תודה לכם על קבלת הפנים החמה. אבל אני רוצה שתדעו: מה שהשגנו הוא לא רק בזכותי. זה בזכות כולנו. בלי ההכוונה של ליריאל, הכוח של טוראאק ואפילו הצללים שהיו לצידנו, לא היינו מצליחים להציל את האוקיינוס הזה.”
הוא עצר, מביט בפניהם של הנאספים. “המשימה שלי היא לא לשלוט באוקיינוס, אלא לשמור על האיזון שלו. כוח אמיתי אינו טמון בהרס או שליטה, אלא ביכולת לשמר הרמוניה. אני נשבע לעשות כל שביכולתי כדי להגן על ביתנו.”
מילותיו עוררו עוד גל של התרגשות. אלוס התקרב שוב אל קלן, והושיט לו קריסטל – סמל לתודתם. “קבל זאת כסימן לכבוד ולביטחון שלנו בך. הפכת להיות חלק מהעיר הזאת, חלק מכל אחד מאיתנו.”
המורשת של קלן
בימים שלאחר מכן, סיפורו של קלן החל להתפשט בכל רחבי האוקיינוס. מדוזות זוהרות העבירו את החדשות לפינות המרוחקות ביותר של הים, שם חיו גם היצורים המבודדים ביותר. דיברו עליו כשומר המעמקים – לא רק כמגן העיר, אלא כסמל להרמוניה ואחדות בין כל תושבי האוקיינוס.
אגדות על מסעותיו, הקרבות שלו והבריתות שיצר סופרו למבוגרים ולילדים כאחד. הן נתנו השראה לאנשי ים צעירים לחפש את ייעודם, ועודדו את המבוגרים לחזק את השלום וההבנה בעולם שלהם.
מבט לעתיד
יום אחד, כשקלן ישב על סף צוק שמשקיף על המעמקים האינסופיים, ניגשה אליו ליריאל. “אתה חושב על מה שיבוא הלאה?” שאלה, קולה היה רך וחם.
קלן הנהן. “אני חושב על כך שהסיפור עדיין לא נגמר. אני מרגיש שהאוקיינוס עדיין שומר הרבה סודות. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: אני כבר לא לבד. אנחנו נגן על העולם הזה יחד.”
טוראאק הופיע לידם, משמיע נהמה עמוקה של הסכמה. “הוכחת שהכוח האמיתי הוא באחדות. ואני גאה להיות חלק מזה.”
קלן חייך, מביט בחבריו. “אם כך, קדימה – לעומקים חדשים.”
