תחושת אי-שקט
השקט של הלילה היה מטעה. קלן עמד ליד החלון הגדול במקלטו, מביט בנצנוצי האלמוגים שמעבר לקצה העיר. המים סביבו נראו שלווים, אך בפנים הוא חש מתיחות הולכת וגוברת. לב האוקיינוס, שהיה חבוי תחת שריונו, הפיץ חום קל, כאילו מזהיר אותו מפני סכנה קרבה.
ליריאל התקרבה אליו, פניה מביעות דאגה. “אתה כבר יודע מה צריך לעשות?” שאלה בקולה השקט, אך הנחוש.
קלן הנהן באיטיות. “אנחנו לא יכולים לחכות, ליריאל. הכוח שהתעורר במעבר האפלה מאיים לא רק על העיר שלנו, אלא על כל האוקיינוס. אנחנו חייבים לפעול עכשיו, כל עוד יש לנו סיכוי.”
ליריאל נשמה עמוק, מבטה התרכך. “אתה יודע שכולנו איתך. אני, טוראאק, הצללים… אף אחד מאיתנו לא ייסוג.”
קלן הסתובב אליה, עיניו בורקות בנחישות. “זה לא יהיה פשוט. אבל אם ניכשל, הכול יושמד.”
תכנון המשלחת
למחרת בבוקר, קלן כינס ישיבת חירום של מועצת השומרים. החדר היה טעון במתח, אך נחישות ניכרה בפניהם של כולם. טוראאק התיישב ליד הכניסה, נוכחותו המסיבית הפיצה תחושת ביטחון. הצללים גלשו לאורך קצוות החדר, מוכנים לכל פקודה. ליריאל עמדה ליד קלן, נוכחותה מחזקת את רוחו.
“אנחנו חייבים לנסוע למעבר האפלה,” פתח קלן, קולו יציב. “אנחנו יודעים שישות עתיקה מתעוררת שם. היא כבר התחילה לשבש את האיזון באוקיינוס. אם לא נעצור אותה, ההשלכות יהיו הרסניות.”
טוראאק דיבר בקולו העמוק שהדהד בחדר. “אתה יודע שהמקום הזה מסוכן. אפילו הכוח שלנו עלול לא להספיק כדי להכיל את הישות הזו.”
קלן הביט בו. “אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו, אבל יש לנו את לב האוקיינוס ואת הברית שיצרנו. אנחנו חייבים להשתמש בכל הכוח והידע שלנו כדי למצוא דרך להרגיע אותה.”
ליריאל הוסיפה, “אנחנו גם חייבים לזכור שלפעמים, הקרב לא מחייב מלחמה. אולי נוכל ליצור קשר עם הישות הזו ולהבין את מניעיה.”
המועצה הנהנה, מקבלת את התוכנית. כולם הבינו שהעתיד של עולמם עומד על כף המאזניים.
המסע לעומקים
מסעם החל יומיים לאחר מכן. המים הפכו קרים יותר ככל שהתקרבו למעבר האפלה. הקבוצה לוותה ביצורים זוהרים, שקלן הצליח לזמן בעזרת לב האוקיינוס. היצורים הללו האירו את דרכם כשהאור מלמעלה דעך.
במהלך ירידתם, הם החלו להיתקל במראות משונים: מבנים הרוסים מכוסים באצות וחריטות המתארות קרבות שהתרחשו לפני מאות שנים. על אחד הקירות, קלן הבחין בדמות המחזיקה חפץ המזכיר את לב האוקיינוס.
“זה נראה כמו אזהרה,” לחשה ליריאל, קולה מהדהד במים. “נראה שהחריטות הללו מספרות את סיפורם של אלו שהגיעו לכאן לפנינו.”
קלן בחן את התמונות. “ואף אחד מהם לא חזר,” הוסיף בקול כבד. “אבל אנחנו חייבים להבין למה.”
מפגשים עם יצורים מיתיים
באמצע המסע, דרכם נחסמה על ידי יצורים עצומים שהזכירו קרקנים אגדיים. עיניהם זרחו באור כחול רך, ולמרות שנראו מאיימים, קלן חש שכוונותיהם אינן עוינות. הוא הרים את ידו, מרגיש את החיבור דרך לב האוקיינוס.
“אנחנו לא אויבים שלכם,” אמר, פונה ליצורים. קולו היה יציב. “באנו להחזיר את האיזון. בבקשה, תנו לנו לעבור.”
היצורים בחנו אותם לרגעים אחדים לפני שנסוגו באיטיות, מפנים את דרכם.
ליריאל חייכה. “הקשר שלך עם האוקיינוס מתחזק. אתה לומד להבין את שפתו.”
קלן הנהן, אך מחשבותיו היו כבדות. “אבל האם זה יספיק כדי להתמודד עם מה שמחכה לנו?”
ההכנות לקרב
כשהגיעו לגבול מעבר האפלה, המים סביבם קפאו כמעט לחלוטין. החשכה הייתה כל כך סמיכה שגם אורם של היצורים הזוהרים נראה חלש. קלן חש את לב האוקיינוס רוטט, מזהיר אותו מהסכנה הקרבה.
“זה המקום שבו הכול מתחיל,” אמר לחבריו. “אנחנו חייבים להיות מוכנים להכול.”
טוראאק נהם נמוך, זרועותיו העצומות יוצרות מגן סביב הקבוצה. ליריאל החלה לשיר שיר עתיק, שקולה מילא את המים באור ואנרגיה.
קלן הביט בחבריו. “לא משנה מה יקרה היום, אני אסיר תודה שאתם איתי.”
ליריאל חייכה. “אנחנו לא נוותר, קלן. זה הבית שלנו, ונגן עליו עד הסוף.”
סיכום
כשהתקרבו למרכז מעבר האפלה, קלן הרגיש שהסיפור שלהם מגיע לשיאו. כל חייו הובילו לרגע הזה. הוא ידע שהמאבק על עתיד האוקיינוס יהיה האתגר הגדול ביותר שלו, אבל היה מוכן לעשות הכול כדי לשמור על השלום והאיזון.
