המסע למרכז
הדרך אל לב המערות לא הייתה פשוטה. מעברים צרים וחדרים מוצפים באפלה, שבהם נדמה היה שהזמן קפא, העמידו למבחן את סבלנותם ואת אומץ ליבם. אך כשהגיעו סוף-סוף למרכז המערה, מאמציהם זכו לתגמול.
תגלית הגנרטור
לפניהם ניצבה פסל ענק שדמה ליצור מיתולוגי. גופו, שהיה מכוסה באלמוגים ובסדקים, הסתיר את הגנרטור המגנטי הקדום – לב טכנולוגיה שנשכחה מזמן.
“זה הוא,” לחשה ליריאל, כשהביטה בסמלים החרוטים בבסיס הפסל. “זה נראה כאילו הוא חלק מהאוקיינוס עצמו.”
קלן התקרב, בוחן את המתקן בזהירות.
“בלתי ייאמן… זה כמעט מרגיש חי. אבל אין לנו זמן להתפעל.”
הוא החל לבדוק את הגנרטור, אצבעותיו נעות במהירות בין שורות סמלים עתיקים.
“אני צריך להפעיל אותו ידנית. אם לא נפעיל אותו עכשיו, הזרמים יחריבו את העיר.”
“אם כך, תפעל,” אמר טוראק, גופו המסיבי חוסם את המעבר, כאילו התכונן להגן עליהם.
האיום הגובר
ברגע שקלן נגע במתקן, המערה החלה לרעוד. נהמה נמוכה, כמעט כמו נהמת חיה, הדהדה ממעמקים. ליריאל הביטה בתקרה.
“משהו לא בסדר. אתה שומע את זה?”
קלן קימט את מצחו, ידיו ממשיכות לעבוד על המתקן.
“כן, אבל אין לנו ברירה. אם לא נפעיל אותו, הכול ייגמר.”
פתאום החל להיווצר סחרור עצום סביבם. קירות המערה כאילו קמו לתחייה, והמים הסתחררו בעוצמה חסרת תקדים, יוצרים מערבולת קטלנית.
“המערבולת הזו…” צעק קלן מעל הרעש.
“היא מאיימת לא רק עלינו אלא על כל העיר. זה בטח קשור להפעלת הגנרטור.”
“אנחנו חייבים לעשות משהו!” צעקה ליריאל, שערה הכסוף מתערבל בזרם המים.
השימוש בלב האוקיינוס
קלן נזכר פתאום בלב האוקיינוס. החפץ העתיק, שתמיד נשא עמו, הפיץ זוהר חלש. הוא הבין שרק הכוח הזה יכול לעזור לו לשלוט במערבולת.
“הלב…” הוא אמר בשקט, קולו מלא בהבנה.
“אני חייב להשתמש בו.”
“אתה בטוח?” שאלה ליריאל, עיניה נפקחו לרווחה בדאגה.
“זה עלול להיות מסוכן!”
“אין לנו ברירה אחרת,” ענה קלן בהחלטיות.
הוא עצם את עיניו, מתמקד באנרגיה שקרנה מהחפץ. לב האוקיינוס החל לזהור בעוצמה רבה יותר, והאור התפשט בגופו. המים סביבו התחילו להירגע, אבל המתח באוויר הלך וגבר.
קלן הניח את ידיו על הגנרטור, מכוון את כל האנרגיה של החפץ אל ליבתו. ברגע הזה, מוחו התמלא חזיונות: אוקיינוסים אינסופיים, יצורים קדומים, תהומות עמוקים שעטפו סודות לא נודעים. הוא חש את מהות האוקיינוס עצמו מגיבה לקריאתו.
הניצחון על המערבולת
במאמץ אדיר, הוא כיוון את האנרגיה של הלב אל הגנרטור. בהבזק אור מסנוור, המערבולת החלה להאט. זרמי המים כאילו נשמעו לקצב חדש, ועד מהרה הסערה שככה לחלוטין, מותירה אחריה רק אדוות קלות.
ליריאל וטוראק הביטו בו בהערצה.
“עשית את זה,” לחשה ליריאל, קולה רועד מהקלה.
קלן שחרר באיטיות את אחיזתו בגנרטור, נשימתו כבדה.
“זה היה… קרוב מדי.”
תחושת השינוי
אך כשהסכנה חלפה, קלן חש שמשהו בתוכו השתנה. נדמה שלב האוקיינוס השאיר חותם על נשמתו. הוא חש את האוקיינוס – את תנועותיו, את כוחו. אבל יחד עם זה, הופיעה גם תחושה של איום נסתר, משהו אפל שבתוכו.
ליריאל הבחינה בהבעת פניו החושבת.
“משהו לא בסדר?”
קלן הנהן, מביט בידיו.
“אני לא בטוח. אבל זה מרגיש כאילו הפכתי לחלק ממשהו גדול יותר. אני מרגיש את האוקיינוס בתוכי.”
טוראק התקרב באיטיות.
“הכוח הזה הוא יותר ממה שאתה יכול לדמיין, קלן. הוא יכול להיות בעל בריתך, אבל גם הסכנה שלך. תשתמש בו בתבונה.”
קלן הביט בחבריו.
“אנחנו הצלנו את העיר, אבל נדמה שהסיפור שלנו רק מתחיל.”
התחלה חדשה
הקבוצה עזבה את המערה, בידיעה שהמסע שלהם עוד לא הסתיים. איזון חדש הושב, אבל יחד איתו הגיעו חידות חדשות וסכנות חדשות, חבויות במעמקי האוקיינוס.
